דראקו בגרינפינדור

"תלמידי שנה ראשונה! לעלות לסירות!" קריאתו של האגריד נשמעה מהירידה לעבר האגם.

אני עדיין לא מבין איך דמבלדור נתן ליצור שעיר ודוחה שמעולם לא התקלח לעבוד בהוגוורטס!

"קראב! גויל! אחריי!" קראב וגויל הם החברים שלי. אני לא סובל אותם אבל כשאני מסתבך בצרות, אני מאשים אותם והם אלו שחוטפים את העונש. 

שלושתיני התיישבנו בסירה וראינו את פנסי פרקינסון מתקדמת לעברינו. "דראקי מתוקי! איך עברה החופשה?" היא נשקה לי על הלחי, דחפה את קראב והתיישבה לצידי. מעולם לא סבלתי את הילדה הזאת.

 "ואתם שניכם. עשיתם משהו מיוחד בחופשה הזו?" היא שאלה בטון קר ומפחיד שהעביר אפילו בי צמרמורת, שני הפחדנים רק הנידו בראשם לשלילה. 

"לרדת מהסירות! הגענו!" האגריד צעק לנו לרדת, בשבילי זה היה כמו הצלצול הגואל, רק לברוח מפרקינסון הזאת. 

בהנפת יד סימנתי לקראב וגויל לבוא אחריי, שניהם רצו ועמדו משני צדדיי. 

לפי מה שאבא מספר, הארי פוטר אמור לבוא השנה להוגוורטס. אני חושב שאם נתחבר, נהיה כוח בלתי מנוצח. 

האגריד וידא שכולם ירדו מהסירות ועלה איתנו במדרגות ארוכות. הטירה הייתה יפיפיה ומוארת, קירות האבן נתנו תחושה חמימה.

מה שאף פעם לא היה אצלי בבית.

כשהגענו לנקודה כלשהי במדרגות נתגלתה מולנו מכשפה זקנה וגבוהה, עטויית שחורים ובעלת כובע מחודד, "ברוכים הבאים להוגוורטס. ובכן, בעוד כמה דקות תעברו בדלתות האלו ותצטרפו לתלמידים. אך לפני כן, נצטרך למיין אתכם לבתים שלכם. הבתים הם: גרינפינדור, רייבנקלו, הפלפאף וסלית'רין" כשהיא אמרה את השם סלית'רין היא הסתכלה לכיווני, הנהנתי בביטחון לגויל שעמד לידי. אני יודע שאני אתמיין לסלית'רין. 

"בשהותכם כאן, הבית שלכם יהיה המשפחה שלכם." פרופסור מקגונגל המשיכה לדבר "אם תשתתפו בשיעורים ותתנהגו כראוי, תקבלו נקודות. ואם תפרו את החוקים, תאבדו נקודות. בסוף השנה, הבית שייצבור הכי הרבה נקודות ינצח באליפות הבתים" הפרופסור סיימה לדבר. 

"טרבור!" ילד שמנמן שנדמה לי ששמו נוויל רץ לכיוון צפרדע קטן ששהה על הרצפה, צחוק פרץ בין כולם והפרופסור הביטה במבט המום וחסר תקווה כלפי הלוזר הקטן.

"אקרא לכם בעוד רגע." היא ניגשה לאולם והשאירה אותנו לבד.

"אז זה נכון, מה שסיפרו ברכבת. הארי פוטר הגיע להוגוורטס" נשענתי על המעקה וחייכתי חיוך בטוח, המבט של כולם ושלו הופנו אליי. 

"אלה קראב וגויל" סימנתי לו עם הראש והתקדמתי לעברו כך שאני מדרגה מעליו "ואני מאלפוי, דראקו מאלפוי". 

גיחוך נשמע מהטיפש שעמד לידו, "השם שלי מצחיק אותך? אני לא צריך לשאול מי אתה, שיער אדום וגלימה שירשת מאחיך. אתה בוודאי ממשפחת וויזלי." הילד הקטן השפיל מבט, פניו של הארי נהיו כעוסות. 

"אתה צריך להבין שיש משפחות קוסמים הרבה יותר נחשבות מאחרות, אתה לא רוצה להתחבר עם הסוג הנחות." נעצתי במבט בוויזלי. 

"אני יכול לעזור לך בזה" שלחתי את ידי כדי ללחוץ את ידו. הוא רק הביט ביד המושטת לפניו "אני חושב שאני יכול להבדיל בסוג הנחות בעצמי" 

פניו נהפכו אדומות מזעם, פתחתי את פיו כדי להגיב אף דף נייר טפח על כתפי. הפרופסור חזרה "אנחנו מוכנים לקבל אתכם עכשיו". 

מעולה! חיכיתי כבר להיכנס! הדלתות נפתחו וראיתי ארבעה שולחנות ארוכים שעליהם ישבו תלמידים, אלה היו ארבעת הבתים. התקרה הייתה נראית.... כאילו אין תקרה, זוהי הייתה הדמייה של תקרה, קירות אבן, נרות מרחפים ונוף מרהיב. 

ללא ספק זהו החדר היפה שראיתי מעודי. 

שרפרף קטן היה מונח בחדר וחידו עומדת הפרופסור כאשר היא מחזיקה את מצנפת המיון שאבא סיפר לי עלייה כל כך הרבה, אבא גם אמר שאם לא אתמיין לסלית'רין הוא ינשל אותי מהירושה. 

"כשאקרא אחד אחד בשמכם, אתם תשבו על הכיסא ותתמיינו לבתים שלכם" הפרופסור פתחה את גליל הנייר וזה האחרון התגלה כארוך במיוחד. 

"הרמיוני גריינג'ר" ילדה עם שיער חום התהלכה על הכיסא כשהיא ממלמלת לעצמה מילות הרגעה, היא התיישבה על הכיסא והמצנפת בראשה. "גרינפינדר!" המצנפת קראה לאחר דקה בערך, שולחן גרינפינדור החייתי עשה בלאגן שאין כמוהו ועורר מהומה. 

"דראקו מאלפוי" הפרופסור קראה לשמי, התיישבתי על הכיסא כשאני קצת חושש. "ובכן... אי אפשר להתעלם מכך שכל אבות אבותייך היו בסלית'רין, אבל אתה שונה, אתה אמיץ, אתה מתאים אך ורק לגרינפינדור!" החוורתי. אני מרגיש שאני עומד להקיא, פרופסור מקגונגל הורידה את המצנפת מראשי והתקדמתי באיטיות לשולחן גרינפינדור. 

דממה שרתה בחדר, המבטים הופנו אך ורק אליי.

בלית ברירה התיישבתי איתם, המחשבה שזה הבית שאני עומד לבלות בו 7 שנים עושה לי חלחלה. 

אני שונה מהם, אני יותר טוב, אני סלית'רין!, לא גרינפינדר! 

לאחר מכן, הארי ורון שובצו גם לגרינפינדור, אך לא היה לי אכפת. 

לאחר המיון ניגשתי לפרופסור מקגונגל "פרופסור, אי אפשר לעבור בית?" שאלתי בטון מתחנן "מר מאלפוי, זוהי שאלה מגוכחת! אי אפשר לעבור בית!" הפרופסור פנתה אליי בטון נוקשה. 

"אי אפשר בטוח?" 

"תשמע, אני מבינה לליבך. אבל אתה חייב להבין שאי אפשר לעבור בית. אני בטוחה שתסתדר.מצנפת המיון אף פעם לא טועה..." הטון שלה נהפך ליותר אמהי שנתן לי איזושהי תקווה קטנה. 

אולי באמת כדאי לי לתת הזדמנות.

		הפרק הבא