לילה בחדר השיקויים

סוף שיעור שיקויים עם סלית'רין, בסוף השיעור סנייפ נעלם מבעד לגלימה שלו כלא היה. 

התלמידים דהרו מהכיתה ופנסי פרקינסון הפילה "בטעות" את קסת הדיו שנשפך על כל הספרים שלי. 'בת זונה' קיללתי בלב.

משום מה מאלפוי לא זז ממקומו, ליד שולחן המורה, עסוק באופן מהפנט בשיקוי שלמדנו היום.

"הרמיוני את רוצה שנחכה לך?" הארי שאל בזמן שרון עמד לידו לחוץ שהעוף הטעים בארוחת הצהריים ייגמר. 

"זה בסדר, אני אסתדר" חייכתי והם יצאו מהכיתה.

לאחר שסיימתי לנקות הכל בלחש ניקיון באתי לצאת מהכיתה. מתברר שאחד התלמידים חשב שזה מצחיק לנעול את הכיתה ולאטום אותה מקול .

"שיט!! נעלו אותנו!! מאלפוי תעשה משהו!" צעקתי והוא מיד רץ אל הדלת.

הוא הוציא מחד את שרביטו "אלוהומורה" לא קרה כלום, דראקו הרים גבה. "אלוהומורה" הוא ניסה שוב, כלום. "למה הדלת הארורה הזאת לא נפתחת?!" הוא כבר היה עצבני.

"הלך עלינו מאלפוי..."

"מה?!"

שתקתי

"נו מה?!" 

 "מכיוון שאנחנו הכיתה האחרונה שלמדה היום בכיתת השיקויים, אז הדלתות ננעלות באופן אוטומטי באמצעות לחש קשה שנפתח רק 10 דקות לפני השעה הראשונה." עניתי. 

דראקו התיישב על אחד השולחנות בעצבנות וחפן את ידיו בשיערו, שהפעם היה מבולגן. 

"אני לא מתכוון להיתקע איתך לילה שלם פה!" הוא הרים את ראשו והחל לצעוק כמו משוגע.

"אתה חושב שכל כך כיף לי להיתקע איתך פה?! לא!!! יש לי טונה של שיעורים לעשות! ללמוד לבחינות הבגרות וגם לעזור להארי ורון!

אז עם כל הכבוד מאלפוי, הייתי מעדיפה להיתקע פה עם וולדמורט מאשר איתך!!!" התחלתי להגזים.

הוא קם ממקומו והחל לדפוק על הדלת בעוצמה "פרופסור מקגונגל!!! קראב!! גוייל!!" דראקו צעק אשמות של המון תלמידים ומורים בהוגוורטס. העיקר שמישהו ייפתח.

"דראקו...דראקו..." החזקתי בזרועותיו ,שהיו חסונות להפליא. הוא נרגע לפתע "מה?" "יש כאן חוסם קול, לא יישמעו אותנו בחוץ..." .

 הוא הסתובב אליי והסתכל עמוק בעיניי, היה נראה שעוד רגע הוא ינשק אותי. הסתובבתי כדי שזה לא ייקרה.

ניצלתי את הזמן להכנת שיעורים. מזל שהספרים היו פה. 

דראקו זז בחדר ללא מנוחה. הוא ישב, עמד, הכין איזה שיקוי מורכב שלא הצלחתי לזהות, הוא התפוצצץ עליו והוא התכסה באפר, הוא ניקה את עצמו ואת החדר וזה היה די מוזר כי דראקו לעולם לא מנקה, תמיד עושים את זה בשבילו. הנחתי שכנראה יש לו הרגלי ניקיון טובים למדי. 

ישבתי בשיעמום על הכיסא, דראקו נשען על הקיר וישב עם רגליים על השולחן, מזיע כולו. האווירה בחדר הייתה מתוחה להפליא.

"מה השעה?" הוא שאל לפתע. שבר את הקרח.

 גם אני רציתי לדעת מה השעה, הרגשתי שעבר נצח.

"אציו שעון!" זימנתי שעון ותליתי אותו על הקיר. נדהמתי למראה השעה, היא הייתה חמש בערב! אנחנו כולה שלוש שעות פה!.

כנראה שהולך להיות לנו לילה ארוך.

 "השעה רק חמש בערב?!?!?!"  דראקו כבר השתגע. עברו 3 שעות והרגיש לו כמו נצח.

הוא התהלך בחדר בשקט. המום ומבולבל, חסר תחושת זמן. הוא עצר.

"מה עם החלונות?" ראו על עליו ניצוץ של תקווה.

" כמו הדלת. ייפתחו רק בבוקר" אמרתי בייאוש. התקווה הקטנה שהייתה על פניו הושמדה מיד. 

"רגע... אם הדלת סגורה וגם החלון. לא יישאר לנו אוויר. הוא ייגמר מתישהו." הוא אמר. 

באותה שנייה הרמתי את ראשי.

"דראקו אתה חושב על מה שאני חושבת?" הוא הנהן בדאגה.

"זה הולך להיות הלילה האחרון שלנו" 

~☆☆☆~

איך הפרק? המשך יבוא...

		הפרק הבא