הראי של ינפתא (ושל טום רידל)

טום רידל לא היה מסוג הנערים שהתעניינו בקווידיץ', וגם לא בגמר הגדול של בית סלית'רין נגד בית גריפינדור. הוא חשב שישנן דרכים ראויות יותר להביס את בית גריפינדור מאשר דאייה על מטאטאים וקליעת כדורים לחישוק. 

אך הוא אכן בירך את הערב המקדים למשחק, בו רוב תלמידי בית הספר היו שקועים מדי במשחק הקווידיץ' הקרב מכדי ללכת לספרייה ולעמול על שיעורי הבית או הבחינות הקרבות. 

כשהוא חצה את מפתן הספרייה בשעת ערב מוקדמת, הוא גילה אותה במצב האהוב עליו- ריקה מאדם. הוא נאנח בהקלה ופנה לאחד השולחנות הצדדיים, עליו הניח ערימה של ספרים עבי כרס ומאובקים. מלבד השקט שהיה כה חביב עליו, החוסר בעיניים סקרניות היה גם הוא מצב מיוחל. חלק ניכר מספריו עסקו בקסמים אפלים, והוא לא היה זקוק לאף תלמיד או מורה חטטן שיתהה מדוע הוא מעיין בספרים מסוג זה.

"חבריו", אם ניתן לקרוא לעדת המעריצים שכרכרו סביבו תמידית חברים, הפצירו בו להישאר במרתפים ולהישאר לחגיגות המקדימות לניצחון סלית'רין, אך הוא הדף אותם בנימוס. למען האמת, אף על פי שלא אהב להודות בכך, קבוצת גריפינדור עלתה על קבוצת סלית'רין בהרבה בהישגיה במשחק הקווידיץ', ממה שהבחין במשחקים בהם כן צפה. הוא סבר שקבוצת גריפינדור תנצח גם הפעם, אך מהו ערכו של ניצחון אם הוא ניתן לבוצדמים ולבוגדי דם עלובים?

טום נחר בבוז כשמחשבה זאת עלתה בראשו ופתח בהיסח דעת את הספר שניצב בראש הערמה הכבדה. הוא דפדף בכמה עמודים מצהיבים בחוסר עניין עד שאת עינו לכדה תמונה אפלולית.

"הראי של ינפתא" נכתב באותיות שנכתבו בדיו זוהר וכהה, מעל התמונה המסתורית. 
הראי של ינפתא נוצר ככל הנראה בסוף המאה התשע עשרה, על ידי קוסם שזהותו נותרה אלמונית עד עצם היום הזה. המראה ניצבת על רגלי אריה מלאכותיות, ובראשה חרוטה באותיות מזהב אמיתי הכתובת "ךבלת לאש מת אם איכה אראך ינפתא אל" , אנגרמה של "לא את פניך אראה כי אם את משאלת לבך".
הראי אכן משקף לא את דמותו של האדם המביט בה, כי אם את משאלת לבו העמוקה והכמוסה ביותר. פרופסור ארתור רייבנקלו (שיש המשייכים אותו לצאצאיה של רוונה רייבנקלו, אחת המייסדות של בית הספר הוגוורטס, אף כי הדבר לא הוכח מעולם**)  מצא את "הראי של ינפתא" בטירה נטושה באחד ממסעותיו הרבים. לאחר שהחל ללמד בהוגוורטס בשנת 1892 הוא הביא את הראי לבית הספר במחשבה שיהיה זה המקום הראוי לשמור בו פריט יוצא דופן שכזה, ושיכן את הראי בחדר הנחיצות שבטירת הוגוורטס, שם הוא שוכן בבטחה עד היום. 
אולי דווקא הקרבה והזמינות לראי הם שהעבירו את פרופסור רייבנקלו מדעתו. מספרים שכאשר היה מביט בראי היה רואה את דמות אהובתו המתה, וכאשר הבין שלעולם לא יוכל להשיב את אהובתו הוא שלח את ידו בנפשו. גם רבים אחרים שנפלאות הראי פיתו אותם, מצאו את מותם או את איבוד שפיותם בעקבות האשליות שסיפק. 
לפני מספר שנים התקיים דיון במחלקת החינוך של משרד הקסמים, בו נכח גם אלבוס דמבלדור, מנהל בית הספר "הוגוורטס", על הוצאת הראי מהבית הספר והעברתו למיקום אחר, אך לבסוף הוחלט להשאיר את הראי בבית הספר.

טום טרק את הספר בבת אחת, מותיר לשני צדדיה של הכריכה העבה להתנגש זה בזה ולשלח פירורי אבק על גלימתו המבהיקה, אך הוא לא הבחין בהם. הוא התנשף בהתרגשות ובעיניים נוצצות. כמובן שהראי הונח בחדר הנחיצות. טום לא רק שיער שאף תלמיד מתלמידי בית הספר לא יודע על קיומו של חדר חמקמק זה, אלא גם שמרבית סגל ההוראה, אם לא כולו, אולי מלבד דמבלדור, יודע על קיומו. 

את החדר הזה הוא גילה כבר בהיותו תלמיד שנה שנייה, כאשר התגנב בשעת לילה מאוחרת לספרייה כדי לקרוא ספרים על כוחות אפלים, ממש כפי שהיה עושה עכשיו. לרוע מזלו, פרופסור שערך סיור לילי ברחבי הטירה כמעט נתקל בו, אך ברגע האחרון נחבא טום אל חדר נטוש שהופיע משום מקום בלב הטירה. הוא חקר על קיומו של החדר עד שגילה את שמו "חדר הנחיצות" ואת הדרך הפתלתלה להגיע אליו בכוונה תחילה. מאז, שימש לו החדר מקום אחסון לספריו "הבעייתים" שסחב מהמדורים המוגבלים של הספרייה. 

הוא זינק על רגליו, אסף את ערימת הספרים לחיקו והסתלק במהירות מהספרייה. קולות החגיגות המקדימות נשמעו בכל רחבי הטירה. תלמידים מבתי רייבנקלו והפלפאף הצטרפו לתלמידי גריפינדור בחגיגתם לקראת הניצחון המיוחל על סלית'רין, ואילו בית סלית'רין חגג בקולי קולות, שכמעט גברו על קולותיהם של שלושת הבתים יחדיו, את ניצחונו המיוחל על גריפינדור.

טום נאנח בתסכול כשחשב מה היו רואים חבריו המטופשים אם היו מביטים בראי של ינפתא. כנראה את קבוצת סלית'רין לוקחת את הניצחון בקווידיץ' על קבוצת גריפינדור. איוולים! כיצד הוא אמור לחולל מהפכה, לנקות את העולם מאלו שאינם ראויים להתקיים בו ולהציב את טהורי הדם במקום הראוי להם, כשאלו שעומדים לצדו הם הנערים הטיפשיים האלו? 

הוא ראה בעייני רוחו את תוכניותו המפוארות, את הכוח שהרב שהוא מחזיק בידיו, את התומכים הרבים שמצדדים בו, את מסדרונותיהם של הוגוורטס בפרט ושל כל עולם הקוסמים בכלל נקיים מבוצדמים ובוגדי דם מלוכלכים, והמוגלגים נמצאים בתחתית שרשרת המזון, קיימים רק כדי לשרת את הקוסמים הנעלים עליהם! כמובן, חזונו היה פרוש בפניו מאז ומתמיד. לא משום כך רצה להתבונן בראי ינפתא, אלא כדי לדעת כיצד, כיצד יגשים את מטרותיו? כיצד יסלול את דרכו לשלטון ולכוח? אולי הראי יראה לו רק את משאלת לבו העמוקה, להשתלט על העולם בכדי לעצב אותו כראות עיניו, אך הוא אולי הוא גם יציג בפניו כיצד.. כיצד הוא יגשים את מטרתו. 

הוא חייך בפראיות וזיק החיים מילא בפתאומיות את עיניו הכהות שהיו, בדרך כלל, משועממות או כעוסות. שתי נערות תמירות מבית רייבנקלו הביטו בו בסקרנות כשחלף על פניהן במסדרון, צעדיו בטוחים והבעה נחושה וחייתית על פניו. טום רידל משך אחריו הרבה תשומת לב, גם מצד הנערים שנלהבו מהכריזמה והביטחון של הנער השאפתן, וגם מצד הנערות, אפילו הגריפינדריות שביניהן...

טום לא שעה למבטיהם העורגים של הנערות, שככל הנראה התפעלו מיופיו הרב ומהליכתו האצילית. דברים חשובים בהרבה העסיקו את מחשבותיו. הוא מצא את עצמו בחדר הנחיצות הרבה יותר מהר מכפי שציפה, וכשהראי של ינפתא היה הדבר היחיד שעליו היה מסוגל לחשוב עליו, הוא מצא גם אותו.
הראי העתיק אך המהודר, עמד במרכז חדר הנחיצות המעורפל, וכתובת זהב חרוטה עליו בדיוק כפי שנאמר בספר. "לא את פניך אראה כי אם את משאלת לבך.." מלמל טום וחש כיצד פעימות לבו משותללות בחזהו. 

הוא עמד במרחק מטרים ספורים מהראי, אך עדיין לא יכול היה להבחין בהשתקפותו בו. הוא יצטרך לפסוע רק עוד כמה צעדים ואז יוכל להביט היישר בפניה של משאלת ליבו העמוקה ביותר. להפתעתו, רגליו רעדו כאילו רצו לברוח משם. הוא חש פחד נורא משתלט עליו. פחד? משתלט עליו? הוא מעולם לא פחד. לא מהמטפלות בבית היתומים שנהגו להצליף בו ולנפץ לאלפי רסיסים צלחת האוכל שלו, ולא מהארון שעלה בלהבות לאחר שמנהל בית הספר הדליק אותו במבט, בביקורו הראשון והיחיד בבית היתומים של טום. אין סיבה שיפחד מהראי שעלול לסלול את דרכו להשגת כל מה שרצה אי פעם.

הוא נשם עמוקות והלך לעבר הראי בזהירות, עד שעמד מולו, אפו הישר כמעט נוגע בזכוכית הקרה.

בהתחלה הוא ראה רק את השתקופותו נגלית אליו. עיניו היו שחורות, יפות, ומוקפות בריסים ארוכים ומפתים. שפתיו היו מלאות להתפקע ובהירות, ועצמות לחייו ארוכות ובולטות. את פניו הנאות הקיף סבך עשיר של שיער כהה, וגלימת בית הספר לא הסתירה את גופו המוצק או קומתו הגבוהה. היה זה הנער שעליו חלמו ופינטזו נערות כה רבות בהוגוורטס ומחוצה לה. אר הוא מעולם לא הקדיש מחשבה לאף אחת מהן שנקרתה בדרכו.

לכן, תדהמה פשטה על פניו כשהבחין שמאחורי השתקופותו היפה עומדת נערה צעירה. היא הייתה מבוגרת ממנו במעט, אך נמוכה ממנו, ורזה מאוד. עיניה היו פוזלות מעט, אך שאר תווי פניה היו עדינים ויפים. שיער ארוך וסמיך גלש עד למרפקיה ועל גופה הדקיק לבשה שמלה בהירה וארוכה. היא חייכה אליו ברוך.

לצדה עמד גבר צעיר, יפה-תואר, שנראה כמעט זהה לטום. פניו היו מבוגרות ויציבות יותר משלו, אך השפתיים, העיניים, האף, העור החלק כשיש והשיער הסבוך היה בדיוק כשלו. גם הוא חייך, וזוויות עיניו התעקלו מעלה בשובבות.

"אמא?" המילה נפלטה מפיו של טום עוד לפני שהספיק לעצור בעדה. חיוכה של האישה הצעירה התרחב והיא הנהנה בשמחה בראשה.

"אבא?" קולו רעד כשביטא את המילה. העלם הצעיר חייך והנהנן בראשו גם הוא.

האישה הניחה את ידה הצנומה על הכתף של טום, של השתקופתו של טום, והגבר את ידו החסונה על כתפו השנייה.

אף על פי שזוויות פיו של טום רעדו כלפי מטה, הטום שבמראה חייך לעברו בשמחה ושלח מבטים חטופים ומאושרים בשני הוריו שעמדו מאחוריו, חזיהם מנופחים מגאווה.

הוא לא יכול היה לעצור בעדו והצמיד את ידו על הראי, על הזכוכית הקרה, ואז גם את שאר פניו. אמו העבירה את ידה בחיבה על שיערו של טום המשתקף, ואביו הידק את אחיזתו בכתפו.

"זה לא יכול להיות." הוא לחש.

"זה לא יכול להיות.. אני לא צריך אותכם! אני לא אוהב אותכם! נטשת אותי, מכשפה! ואתה, מוגל מטונף..!" דמעה עגולה התגלגלה במורד לחיו ואחריה עוד אחת, ועוד אחת.

"אני לא..אני לא.." הוא ניסה להשלים את המשפט, אך קולו רעד מדי.

זה לא יכול להיות!" הוא צעק לבסוף לעבר שלושת הדמויות המאושרות במראה, אבל הן רק המשיכו לחייך אחת לעבר השנייה. 

"ראי מטומטמם! ילד מטומטמם! מטומטם! מטומטם!" הוא קרס מטה וכתפיו רעדו כשבכיו גבר בהדרגה.

התיעוב העצמי גאה בו. הוא מעולם לא שנא את עצמו, דווקא את עצמו ולא אף בוצדם או בוגד דם, כל כך. הוא הרגיש כאילו הקירות בחדר הנחיצות מהדהדים מבוז, מלעג. חלש כל כך. משאלתו הכמוסה ביותר היא אמו המתה ואביו המטונף. 

הוא שלח מבט נוסף לעבר הראי, פניו כבר היו נפוחות וספוגות דמעות ועיניו אדומות לגמרי, וסקר את הדמויות של הוריו.

אמו הייתה כל כך צעירה..לולא החרדה והצער שהשחיתו את פניה, הוא וודאי היה חושב שהיא צעירה ממנו. הדרך בה הביטה בטום נראתה כאילו הייתה מוכנה לתלוש את ליבה מחזה עבורו. ואביו..מעולם לא יכול היה לחשוב על דמות מעוררת הערצה שכזאת. הוא היה מוצק ויציב, וידיו החזקות החזיקו באהבה בשתי כתפיו המתוחות של בנו, בפניו חרוטות הגאווה והיהירות שכה אפיינו את טום, ותוויהן, כה דומים לאלו שלו..

משהו שמעולם לא הכיר ושמעולם לא ידע פרץ בו. הוא געש בו כמו לבה שמשתחררת מהר געש לאחר מאות שנים בהן הייתה עצורה בבטן האדמה, אך כשהשתחררה הייתה בלתי ניתנת לריסון. התחושה הציפה בו חמימות ואושר, ועם זאת גם געגוע, כמיהה ועצב. לקחו לו כמה שניות להבין במה מדובר. היה זה פרץ של אהבה.

טום ברח מהחדר כל כך מהר שרגליו הכשילו אותו. ברגע שהבין מה עובר עליו, באיזו צורה חלשה, כנועה ועלובה הוא מתנהג, הוא התעשת ויצא מהחדר במהירות האפשרית, כל רצונו הוא להתרחק מהראי הארור ולא לראות אותו יותר לעולם.

אך לאחר שיצא מהחדר והמשיך לרוץ במסדרון האפלולי של בית הספר, רגליו הסתבכו זו בזו והוא נפל ארצה, פניו נחבטות בכוח על פניו ודם סמוק נוזל על לחייו.

"ממהר לאנשהו, טום?" הקול הסמכותי והרם הרעיד את עצמותיו והבהיל אותו לא פחות ממה שעבר בזה הרגע.

"לא, פרופסור דמבלדור. רק מעדתי." הוא מיהר להזדקף ולמחות בשרוול גלימתו את הדם הטרי על פניו.

"הייתי בטוח שתהיה בחדר המועדון שלך, חוגג לקראת המשחק הגדול מחר.." אמר דמבלדור בהיסח דעת והביט בספקנות בפניו של הנער המתנשף.

"כן, למען האמת הייתי בדיוק בדרך לשם, רק עברתי בספרייה, לקרוא קצת חומר לקראת השיעור של...פרופסור סלגהורן." מיהר לומר טום.

"יפה מאוד. לא ידעתי שפרופסור סלגהורן מרחיב את אופקיו מעבר לשיקויים גם לתחומים אחרים.. כמו הראי של ינפתא?" אמר דמבלדור בפנים חמורות. 

טום הרגיש כיצד הדם מתנקז בפניו. הוא לא הצליח לחשוב בדעה צלולה, לחשוב כיצד לצאת מהמצב הנוראי הזה, אף על פי שידע שהוא עלול להסתבך בצרות נוראיות והרי גם ככה דמבלדור פוקח עליו עין כבר זמן רב..רב מדי. חושד מדי.

"למה הלכת לחפש את הראי, טום?" שאל דמבלדור ודאגה גלויה בפניו.

"מה קיווית לראות שם?" הוא שאל. השאלה הפתיעה את טום, כאילו דמבלדור ידע שציפיותיו של טום לגבי מה שיתגלה בפניו כשיתבונן בראי, ומה שבאמת התגלה בפניו לא עלו בקנה אחד..

"הייתי סקרן, אדוני. זה הכול." השיב טום כשהחליט שאין טעם לנסות להכחיש את מעשיו.

דמבדלור נאנח. "חיפשת שם כוח, טום, לא כך?" תהה דמבלדור. השאלה הפתיעה מדי את טום מכדי שיענה לה.

"כשהייתי צעיר, הלכתי וחיפשתי גם אני אחר ראי ינפתא." אמר דמבלדור בעיניים מזוגגות, כאילו מילותיו לוקחות אותו לזמן אחר.

"האמנתי שאם אדע מהי משאלת לבי העמוקה, גם אדע איך לחתור אליה, איך להגשים אותה. האמנתי שהראי יעורר בי תקווה." הוא אמר ועיניו כבו. "אך הוא לא עורר בי דבר מלבד צער. צער כה עמוק שאינני יודע איך לא גוועתי גם אני, כמו פרופסור רייבנקלו המסכן.." אמר מנהל בית הספר והעביר את ידו החלקה בזקנו הארוך.

"באותו רגע הבנתי כמה עיוורת היא הנפש..היא כמהה ועורגת למה שחלף ועוד איננו. לנפש היגיון משלה, היגיון שסותר את ההיגיון, את השכל הישר." אמר הפרופסור וגילה שעיניו החודרות של הנער תלויות בו.

הזקן חייך לעברו של הצעיר.

"לך לנוח עכשיו, טום." אמר דמבלדור ועיניו התרככו. "אל תלך לחפש את הראי שוב.." הוא אמר אך מיד הוסיף. "אך גם אל תשכח את שראית. בין אם תרצה בזאת ובין אם לא, מה שנגלה אלייך מהראי הוא חלק בלתי נפרד ממי שאתה.. עלייך לקבל אותו.." דמבלדור נאנח. "אבל גם לדעת לשחרר." השתררה דממה במסדרון רחב הידיים. 

"לילה טוב, פרופסור." אמר טום לבסוף ומבלי לשלוח מבט נוסף במנהל בית ספרו, הוא הסתובב משם והלך למעונות של סלית'רין, ודמעה אחת, נוצצת, זלגה במורד לחיו השדופה.