געגועים||פיקצר

קליאו התהלכה בחרדה בחדר הכס. עצבנות זרמה בה כמו משקל כבד, שגרר אותה מטה. פניה לא הסגירו שום רגש, רגועות לחלוטין. היא חיכתה בסבלנות מתפקעת לקול המוכר של צעדיו.

עברה שעה ועדיין היא נשארה שם, לבה הולם בפראות. היא החלה לרעוד מעט, כי זה היה בניגוד לאופיו של מאגנוס לאחר.

היא לא הייתה בטוחה כמה זמן היא חיכתה, אבל זה היה שווה את זה. קליאו לא קיבלה זמן לבד עם מאגנוס מאז המלחמה שהסתיימה שבוע לפני כן. הם היו עסוקים מדי בתפקידם כשליטים החדשים של מיטיקה.

לבסוף, נפתחה הדלת ומאגנוס פסע פנימה. הוא נראה עייף ומותש. השיער שלו היה פרוע, והיו עיגולים שחורים תחת עיניו. אבל כל זה לא חשוב, כי הם היו יחד סוף סוף.

עיניו נצצו באהבה ובהערצה כשהוא ראה אותה. חיוך קטן שיחק בפינת שפתיו. הלב של קליאו החסיר פעימה והאהבה ששרפה אותה כלהבה בתוכה דחפה אותה לעברו.

ואז זרועותיו היו סביבה. היא הרגישה גל של חוסר אונים, זרם גואה של חמימות שעזב את גופה. הוא הטה את ראשה לאחור על זרועותיו ונישק אותה, בהתחלה בעדינות, ולאחר מכן בעוצמה כזו, שהיא נצמדה אליו כאילו היה הדבר המוצק היחיד בעולם מסתחרר ומתנדנד. פיו העקשן נפרד משפתייה הרועדות, שולח רעידות פראיות לאורך עצביה. ולפני שהיא שמה לב, היא נישקה אותו בחזרה.

הם התנתקו והמציאות חזרה אליה בטריקה. השומרים שהוצבו סביב החדר בהו בהם בגלוי. היא הרגישה שלחייה מתלהטות כשהיא פגשה במבטם באומץ, ואחד אחד, הם הפנו את מבטם.

היא השעינה את ראשה על הכתף של מאגנוס ונאנחה, ריחו המוכר מכריע את חושיה.

"התגעגע אליי?" הוא לחש בשקט, שפתיו מתחככות במצחה.

"דאגתי לך," קליאו ענתה בכנות "היית כל כך עסוק, לא היה לך זמן לנוח. ולא היה לנו זמן ביחד מאז המלחמה נגד הקראשיאנים."

"הייתי עסוק בניסיון לנהל משא ומתן עם מלך קראשיה החדש. הוא יותר שפוי מהקודם, אבל מאוד סקפטי. זה יסתדר בסופו של דבר. הוא יודע שלסרב  לשלום איתנו כשהוא במצב כזה פגיע זה לא רעיון חכם." אמר מאגנוס "התכוונתי לדבר איתך על... הכל. בואי, נלך למקום יותר פרטי."

קליאו לקחה את ידו המושטת וגופה עקצץ בציפייה. בעודם הולכים במסדרונות, היא מצאה שמצב רוחה התקדר. עם זאת, היא הרגישה תחושה של נוחות, רק מלהחזיק במאגנוס.

מאגנוס עצר מול קבוצה גדולה של דלתות עץ ודחף אותן בחוזקה. קליאו התנשפה בחדות בחדר המואר באור נרות. בפינה הרחוקה עמדה מיטה גדולה ומפוארת, עם סדיני משי. במרכזו של החדר היה שולחן, ערוך לשניים, מלא צלחות גדושות אוכל ראוותני.

מאגנוס וקליאו ישבו בצדדים המנוגדים של השולחן, מביטים זה לתוך עיניו של זה.

"את כל כך יפה." הוא אמר פתאום, וידו נשלחה מעבר לשולחן ללטף את לחייה.

אפילו מגע אחד קטן כמו זה הרגיש כל כך אינטימי, וצמרמורת חלפה במורד עמוד השדרה שלה.

"אני רוצה שתדעי, שמה שאמרתי לפני המלחמה, כל זה נכון." קליאו פשוט ישבה שם, עיניה תערובת של הלם ואושר. לאחר הפסקה קלה, המשיך מאגנוס. "את מייצגת את כל מה טוב בעולם הזה. את אמיצה וקשוחה ואדיבה ועדינה. ואני מאוהב בך. הפסקתי לנסות להילחם בזה. אני לא יכול להכיל את הרגשות שלי אליך, ואני גם לא רוצה. אם את לא מרגישה אותו הדבר כלפיי, תגידי לי עכשיו."

קליאו צפתה בו, בחזהו העולה ויורד במהירות ובלסתו המתוחה בזמן שהביט ברצפה. במקום לדבר, היא חצתה לצידו השני של השולחן ומשכה את מאגנוס על רגליו.

הוא נישק את צווארה ופרצי חום לוהט עברו בה.

"אם אתה רוצה שאפסיק, תגידי לי עכשיו", הוא מלמל. כשהיא עדיין לא אמרה דבר, הוא ניער את פיו כנגד השקע של רקתה.

"או עכשיו." הוא איתר את הקו של עצם הלחי שלה.

"או עכשיו." שפתיו היו על אלה שלה.

"או-"

אבל היא משכה אותו אליה, ושארית דבריו אבדו כנגד פיה. הוא נישק אותה בעדינות, בזהירות, אבל זו לא היתה עדינות שהיא רצתה, לא עכשיו, לא אחרי כל הזמן הזה. היא אחזה באגרופיה בחולצתו, מושכת אותו קרוב יותר אליה. הוא גנח בשקט, נמוך בגרונו, ולאחר מכן את ידיו הקיפו אותה, אוספות אותה אליו.

"אני אוהבת אותך יותר מדי מאגנוס. לא משנה כמה אני מנסה, אני לא יכולה להפסיק לאהוב אותך." אמרה קליאו, אצבעותיה מתחקות על הצלקת שלו.

היא הניחה את ידה על עורפו, משכה אותו אליה. ואז היא נישקה אותו. היא נישקה אותו. והוא המשיך לנשק אותה בחזרה.

________________

שמתי לב רק אחרי שפרסמתי את זה שחלק מזה לקוח מתוך עיר של זכוכית. זהו פאנפיק מתורגם והוא לא שלי ואני לא מתכוונת להפר אף זכויות יוצרים כלשהן- התרגום הוא שלי ולא לקוח מאף מקום אחר.