על אהבה לא מחליטים...

יומני היקר,

אני מתגעגעת אליו, אני מתגעגעת אליו ככל כך. מתגעגעת לחיבוק האוהב, לארוחות המשותפות שלנו, למקום הפרטי שלנו בקרחת היער. אני מתגעגעת לאיך שהיינו יושבים, שוכבים על יד הפרחים ומדברים, שואלים שאלות...

אני חושבת שאני משתגעת, עברו כבר שישה חודשים מאז שהוא עזב, אני אפילו לא מסוגלת לכתוב את השם לא לדבר אפילו על לבטא אותו.

אני יושבת עכשיו על מיטתי, דמעות זולגות לי על העיניים, ואני מקווה שכל זה רק חלום רע. שאבא שלי עכשיו יבוא להעיר אותי, וכשהוא יצא מהחדר אני יראה אותו עומד בחדר ומסתכל עליי בשעשוע, מנסה להתעורר ולהסתגל לאור השמש. אבל אז אני מסתובבת אחורה ומגלה שהוא לא שם, לא הוא, לא רוחו, לא שמחתו ולא אהבתו. ומה נשאר? רק העצב שלי.

מצאתי נחמה אצל ג'ייקוב, עד שגם הוא הסתבר דחה אותי, פגע בי, גם אם זו לא אשמתו. אני לא יכולה להסתובב בחברתו, לפחות לא כמו פעם, והסיבה זה שהוא איש זאב

אני לא יודעת איך אני מחזיקה מעמד, אני בדרך להתפרקות, ורק עברה חצי שנה.

אני מנסה בכל כוחי לשכוח ממנו ולעבור הלאה, הוא דחה אותי! ומה אני עושה יושבת ומתבכיינת עליו. אני יודעת אבל למה אני עושה את זה, אני מקווה שכל העניין הזה הוא בדיחה, והוא כן אוהב אותי.

אני חושבת  שאני לא יוכל להחזיק עוד מעמד, כל דבר הכי קטן מזכיר לי אותו, כל רגע שאני משתעממת אני חושבת עליו, כל חלום בלילה הוא עליו, הכל קשור אליו.

אז מה עוד נותר לעשות? לבכות, אני יושבת שזו לא התשובה, ותמיד אומרים שצריך לשכוח מבנים שלא חושבים עלייך בכלל, אבל כנראה מי שאומר את זה אין לו כל כך הרבה ניסיון עם פרידות, כי זה בלתי אפשרי.

אנחנו לא מחליטים במי אנחנו מתאהבים.

אני לא יכולה פתאום להפסיק להתאהב בו, אחרת לא הייתי כותבת בך, יומן.

אבל הלוואי זה היה הגיוני, הלוואי והייתי יכולה לשכוח ממנו, לשכוח מאדוארד.

שלך תמיד,

בלה.