אהבה זה פשוט דבר מסובך. נקודה.

יומני היקר,

אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. זה כאילו לוקחים סכין, דוחפים אותו אל תוך ליבי, ולא מוציאים, כאילו רוצים שאסבול יותר.

כל ערב לפני השינה, אני לא מצליחה לעצור את דמעות, שיורדות במהירות במורד פניי, ורק מתפללת שכל זה בדיחה. כל ערב אני עומדת מול המראה ומנסה לשכנע את עצמי, שהוא אוהב אותי בסתר, אבל יוצא עם אחרת כדי לגרום לי לקנא. כל ערב אני מנסה לחשוב על כל דבר חוץ ממנו, אבל זה לא אפשרי להוציא אותו ממחשבותיי.

כמה פעמים שלא ארצה, אני יכולה לנסות לשכוח אותו, אבל אני פשוט לא יכולה. אני אומרת לעצמי, "זהו, אני מפסיקה. מפסיקה לבהות בו בארוחת בוקר, מפסיקה להסתכל על התמונות שנמצאות בקופסא מתחת לכל הספרים, פשוט מפסיקה"  אבל כל פעם מחדש, אני לא מקיימת את מה שאמרתי לעצמי, כי כל יום מחדש אני מסתכלת על התמונות שלו, ובוהה בו.

אהבה זה פשוט דבר מסובך ולא ברור. נקודה.

לא פעם אני כותבת על דף נייר "איך התאהבתי בילד שאין לי סיכוי איתו?" נותנת לינשוף שלי, אבל אז מיד עוצרת אותו. כי פשוט אין לי אומץ.

אבל למה?

למה לכל חברותיי יש אומץ, ורק לי אין?

למה אהבה חייבת להיות דבר כל כך קשה?

למה התאהבתי דווקא בילד שכל הבנות רוצות ומעריצות אותו?

יש לי הרבה מאוד שאלות, שאני לא יכולה לענות על אף אחת מהן, אף אחד לא יכול...

שלך תמיד,

ג'יני.