בלתי נראית

אתם מרגישים את זה שאתם נחשבים בלתי נראים? אף אחד לא מתייחס אליכם? אתם בודדים?

טוב, אני מכירה את זה.    

את זה שכל פעם שאני עוברת במסדרונות, שמות גנאי מציפים אותי.                  את זה שאני יושבת בכיתה, באים ו'מוחצים 'אותי.                                     את זה שאני עוברת במסדרון בית ספר, לבד. בעוד שכל הילדים בחבורות.

כל פעם שאתם רוצים לדבר בכיתה, ואתם מפחדים שתטעו. אז לא יגידו זה לא נורא. אלא כולם צוחקים עליך, משפילים אותך, ועוד זה שהמורה לא עושה כלום,  זה בכלל משהו...

ואתם מכירים את זה שפשוט בא לכם לצרוח? לקלל את העולם?

אני לא צריכה להגיד לכם שאני מכירה את זה, אתם כבר בטח מבינים....

אבל מה אפשר כבר לעשות? להשתנות? אין מה לעשות עם זה, זה הגורל. ככה הגורל קבע, הוא קבע שכל חיי יהיו אומללים, שאני לא יצא עם אף בן שאני אוהבת, או עם אף בן בכללי.

גם אם אני אוכל להשתנות, למה שארצה, לשנות את כל האישיות שלי רק בכדי שאהיה מקובלת? לא ולא. אם יש משהו שלמדתי במשך כל השנים, זה לא להשתנות בשביל אף אחד. להיות עצמך ולקבל אותך. ואני מקבלת את עצמי.

 אני לונה לאבגוד.