החיים באזקבאן לא היו קלים אבל הצלחתי לשרוד בזכות משפט אחד: "לא אני הרגת אותם." הייתי חוזר על המשפט הזה כל היום וכל הליל, ידעתי שהכניסו אותי לכלא הזה מפשעים שלא ביצעתי ולכן המשפט הזה השפיע עליי.
לצערי הרב, המשפט הזה לא החזיק כל כך הרבה זמן. לאט לאט הרגשתי את הצינה של הסוהרסנים עוטפת אותי, נזכרתי ברגעים הקשים מכל, המלאים בבדידות, עצבות וצער.
ניסיתי לחשוב שוב על אותו משפט, אבל הוא לא עבד.
לא פעם הייתי על סף התמוטטות, לא יכולתי לסבול זאת יותר. רגעים לפני שהצער התפשט בתוכי, נזכרתי ברגעים הכי טובים שלי עם חבריי, הקונדסאים. פעם כשהיינו קטנים, תמימים – עד כמה שיכלנו להיות, היה טוב יותר.
נזכרתי בכינויי חיבה שלנו, בהשתנות של ירחוני, בלילות המשותפים שלנו יחד. לפתע עלה בי רעיון והפכתי לכלב.
לא יכולתי להרגיש שום רגש, לא הרגשתי את הסוהרסנים וכך הצלחתי לשרוד.
מדי פעם הייתי משתנה לכלב ולא מרגיש בסביבה.
עד שהיום אחד ראיתי את הבוגד הזה בתמונה, לא ידעתי מה עבר לי בראש באותו רגע, או איך עשיתי את זה. אני רק זוכר שרגע אחד הייתי בתא בדמות כלב וברגע שני הייתי בכפר זר.
אבל ידעתי דבר אחד, אני הולך לנקום את נקמת חבריי, אני סיריוס בלק, הולך לנקום את מותם של ג'יימס ולילי....
|