הזמן של ג'יין

כל העולם וחלק נרחב מהדמויות שייך לריק ריירדן, אני לא מתכוונת להרוויח כסף מכתיבת פאנפיק זה

נכנסתי אל תוך המבנה שראיתי, לא הבנתי מה הוא. הוא היה מבנה גדול, היה שם שלט שכנראה היה רשום בו הסבר על המקום, אבל אני לא טרחתי לקרוא אותו רק נכנסתי אליו.
בתוכו היו כל מיני נערים, חלקם קטנים ממני, חלקם בגילי וחלקם גדולים ממני. היו חבורות ילדים שדיברו על יד ארונות קטנים ממתכת והיו כאלו שדיבר על ספסלים או סתם הלכו.
ניגשתי לשני נערים שנראו בערך בגילי הם דיברו (לא דמויות מוכרות).
אחד מהם היה בעל שיער חום ולבש טי-שירט שחורה וג´ינס.
השני היה בעל שיער בלונדיני ולבש ז´קט כחול ומכנס שחור.
"סליחה?" שאלתי וכשהם הסתכלו עליי בפרצופים חסרי הבעה המשכתי "אתם יכולים להגיד לי איפה אני?"
"את בבית הספר לייט, למה את שואלת?" אמר בעל השיער החום.
הרהרתי, בחיים לא שמעתי על בית ספר בשם לייט, ועדיין לא הבנתי מה פשר הכאב שהרגשתי כשהתעוררתי בגינה הלא מוכרת שהייתה מול בית הספר הזה.
חשדתי באנשים שהיו כאן, אבל ידעתי שזה לא מוצדק, כי אחרי העבר שלי אני אחשוד גם באדם הכי טוב בעולם שהוא רוצה להרוג אותי.
לאחר כמה דקות של מחשבה, החלטתי להסתיר את מה שקרה מהם ולשקר.
"סתם, אני צריכה לעשות עבודה לבית הספר שלי על מבנים באזור ונכנסתי למקום הראשון שראיתי" אמרתי להם.
"ברור ובגלל זה הבגדים שלך כל כך מלוכלכים" אמר הבחור השני והצביע לבגדי, חולצה ארוכה שחורה וטייץ אפור שניהם היו מלאי אבק אחרי שיום שלם רצתי ברחוב ומדי פעם נפלתי.
"מעדתי בדרך לפה" השבתי לו.
"מקובל עליי, אבל מה את עושה פה עכשיו? כלומר אני די בטוח שבית הספר שלך התחיל, תראי מה השעה" אמר הנער שדיבר מקודם והראה לי מכשיר בצורת מלבן, עשוי מתכת שעליו היה כתוב 8:20 כנראה השעה, הסתכלתי על המכשיר בבלבול, לא הבנתי מה הוא.
הנער בעל השיער החום צחק "מה קרה? את נראת כאילו מעולם לא ראית אייפון"
לא הבנתי על מה הוא מדבר אבל העמדתי פנים שזה מובן לי וצחקתי.
"ברור שראיתי אייפון, פשוט... הופתעתי למראה השעה" שיקרתי.

"אוקיי, אז את צריכה לחזור עכשיו, נכון?" שאל הבלונדיני.

"לא, שיחררו אותנו לכל היום"
"כיף לך, אותנו משחררים רק במקרים ממש, אבל ממש חריגים" אמר בעל השיער החום.
חייכתי "כנראה אתם לא מתנהגים יפה" אמרתי וכעבור שנייה הוספתי "דרך אגב קוראים לי ג´יין"
"רון" אמר הבלונדיני.
"שיין" אמר השני.

 חייכתי לעברם, "מה איתכם? אתם לא צריכים ללכת לכיתה?" שאלתי.

"אנחנו מתחילים בשמונה וחצי" ענה לי שיין.
"יש לנו עוד בערך עשר דקות" המשיך רון.
"אני יכולה להסתובב איתכם? אני רוצה לבדוק איך מתנהגים כאן" אמרתי.
"אם את רוצה לראות איך מתנהגים כאן את צריכה להיכנס לשיעור" השיב רון.
"אתם יכולים לדאוג לי אז לכרטיס כניסה לשיעור" אמרתי מגחכת לעצמי בשקט, בחיים לא הייתי רוצה להיכנס ככה לשיעור, מבחירהוכנראה גם הבנים כי הם בהו בי בעניים פעורות.
"את רוצה להיכנס לשיעור? מבחירה? למה?" שאל שיין.
"בשביל העבודה, אני רוצה לקבל מאה, לאזן קצת את הציונים שלי לטובה" השבתי.
"בסדר, אני אדבר עם המורה, היא מתה עליי" אמר רון והלך, נשארתי עם שיין.
צחקתי "הוא כל כך צנוע.." אמרתי בציניות.
"אני יודע... אני צריך לסבול אותו שנים" אמר באנחה מזוייפת.
"אתם החברים הכי טובים, נכון?" שאלתי.
"כן, מאז כיתה ז´" אמר.
"הרבה שנים..." השבתי.
"איך את יודעת? לא אמרתי לך את הגיל שלנו"
"אתם נראים קרובים אלי בגיל ואולי גדולים ממני, ככה שאני מנחשת שזה הרבה שנים" אמרתי לו.

 "למה, בת כמה את?" שאל.

"16, ואתם?" 
"17, אז אני מניח שאנחנו גדולים ממך בשנה" השיב.
"כנראה..." אמרתי.
"מה כנראה?" אמר רון בהפתעה מבהיל אותי, הסתובבתי אליו ונתתי לו מכה קטנה בכתף.
"הבהלת אותי" אמרתי לו.
"זו הייתה הכוונה" אמר צוחק.
"רון עזוב אותה, בסוף היא תפחד מאיתנו" אמר שיין לרון.
"למה שאפחד מכם? אתם לא נראים לי כל כך מאיימים..."
"הוו באמת?" אמר רון.
"כן באמת, אבל לא חשוב... מה היא אמרה?" 
"מי?" שאל רון.
גלגלתי עניים "המורה רון,מה אמרה המורה?"
"אה, זה... היא הסכימה בתנאי שאת תשבי בשורה האחרונה בשקט ורק תכתבי" אמר.
"אוקיי, יש לכם משהו לכתוב בו?" שאלתי.
השניים צחקו.
"את הגעת לפה להכין עבודה בלי כלי כתיבה?" שאל שיין.
"כן" אמרתי.

 "אני לא מבין אותך... איך חשבת שתכתבי את העבודה? בעזרת כוח המחשבה?" אמר שיין.

"אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי..." אמרתי מנידה בראשי ופתאום הייתי מודעת לעובדה שהיה הרבה יותר קל לשקר אחרי שעברתי את הראשונים.
רציתי להרביץ לעצמי על המחשבה הזו, איך יכול להיות כל כך קל לי לשקר לאנשים? ועוד לאנשים שצוחקים איתי ואולי אפילו רוצים להיות ידידים שלי.
הרגשתי כמעט כמו המפלצות בתחפושת אנשים שתקפו אותי כל חיי, אבל הרי זה מטופש, אחרי הכול זה שקל לי לשקר לא אומר שאני מפלצת, הן גם רוצות להרוג אותי וגם משלות אותי.
בזמן שחשבתי לא שמתי לב שרון דיבר "אה.. מה אמרת?" שאלתי.
"לא מרוכזת, אה ג´יין?" אמר רון.

 "לא" השבתי.

"טוב, אמרתי שאין לי בעיה לתת לך עט ומחברת שתכתבי בה את העבודה" אמר.
חייכתי לעברו "תודה" אמרתי.
נשמע רעש חזק ומצלצל ברחבי בית הספר והבנים החלו ללכת.
"בואי ג´יין, יש צלצול השיעור מתחיל" אמר שיין.
"אוקיי" אמרתי והלכתי אחריהם.
לפני שנכנסנו רון נתן לי את המחברת והעט.
כשנכנסנו כולם הסתכלו עליי במבטים מוזרים, לא התייחסתי אליהם והתיישבתי בשולחן האחרון בכיתה.
הייתי מאחורי נערה עם שיער בלונדיני מתולתל שהיה אסוף בקוקו ונער עם שיער שחור.
השניים דיברו והקשבתי לשיחתם, מוכנה לשמוע הסבר למה שקורה פה.
"מוזר שלא תקפו אותנו כל החודש שאחרי המלחמה מפלצות" אמר הנער.
"זה דווקא דיי הגיוני, המפלצות צריכות כמה זמן בשביל להתגבש מחדש ואחרי מלחמה, ברור שייקח להם הרבה זמן"
"טוב, את צודקת"
נראה שהנערה רצתה להשיב אבל המורה נכנסה.

 כל הכיתה השתתקה ואני התחלתי לכתוב במחברת.

´דברים מוזרים קורים כאן, יש פה המצאות שאני לא מכירה....´
אחרי שכתבתי כמה שורות על הדברים המוזרים התחלתי לכתוב על השיחה ששמעתי.
´יש פה שני נערים, בן ובת, הם דיברו על מפלצות, כנראה אני לא היחידה שתוקפים אותה, אבל הם דיברו על מלחמה....´ המשכתי לכתוב את הדעות שלי עליהם ועל השיחה שלהם ולבסוף קראתי הכול.
חייכתי בסיפוק, כשהמידע מאורגן לי מול העניים יותר קל לי לסדר אותו גם בראש.
לאחר שקראתי את מה שכתבתי כמה פעמים נשמע שוב צלצול וכל הכיתה אספה את דבריה.
הלכתי אל רון ושיין.
"היי" אמרתי.
"היי, קיבלת את המידע שרצית?" שאל שיין.
"כן" אמרתי מחייכת.
"כתבת עלינו?" שאל רון בעניין.
"לא יודעת..." עניתי במסתוריות למרות שידעתי שלא כתבתי עליהם.
"את כתבת עלינו!" קבע רון "תני לי לקרוא מה כתבת עלינו!" המשיך וניסה להגיע למחברת אבל עצרתי אותו.
"לא כתבתי עליכם רון, כתבתי על הבית ספר שלכם" 
"נגיד..."אמר רון ולא נראה שהאמין אבל לא הציק לי יותר בנושא.
הלכנו לעבר הארוניות מתכת שראיתי מקודם, לידנו עמדו הנער והנערה שישבו לפני בכיתה, שיין ורון פתחו שתי ארוניות -כל אחד אחרת- והכניסו את התיקים שלהם לתוכם.
הלכנו לעבר חדר כלשהו כשראיתי אותה.
היא הייתה נערה, אבל לא ראיתי אותה בבירור והיה נראה כאילו כל חמש שניות גופה מתחלף עם גוף של מפלצת.
אני עם נסיוני ידעתי שזה לא הדמיון שלי, היא באמת הייתה מפלצת.
נגעתי בסיכה שהייתה על שיערי והורדתי אותה.
לחצתי על מרכזה והיא הפכה לפגיון.
כרגיל לא היה סימן שמישהו ראה את זה.
עד שהסתכלתי על פניהם של שיין ורון, הם הסתכלו בענייים פעורות על הפגיון בידי אבל ראיתי שידיהם זעו על מותניהם כאילו הם מחפשים משהו.
מי שגם הסתכל עליי במבטים כאלו היו הנערה הבלונדינית והנער עם השיער השחור, ידעתי שהם רואים את המפלצת וגם את הפגיון אבללא התייחסתי לכך ניגשתי בפראות אל המפלצת.
ניסיתי לתקוע את הפגיון בה -אפילו לא שמתי לב מה היא- היא התחמקה ממני, אך לא להרבה זמן כי אחרי כמה תנועות זעירות שלי, הפגיון היה תקוע בצווארה והיא הפכה לחול, חייכתי בסיפוק, מתעלמת מהמבטים שקיבלתי מכל עבר אבל בעיקר מרון,שיין,הבלונדינית ובעל השיער השחור.
לרגע קל הם הסתכלו עליי ארבעתם ואז הם דחפו אותי אל תוך חדר, לא הבנתי מה קרה.

מקווה שיאשרו
ת"ב? 

		הפרק הבא