מי אמר שהאהבה לא פוגעת?

אשמח לתגובות.

הבטתי בשניהם במשך כמה שניות, דקות, שעות, לא ידעתי אפילו כמה זמן. הרגשתי שכל עולמי קורס סביבי. הוא, שאמר לי שאוהב אותי. והיא, יותר גרוע, אמורה להיות החברה הכי טובה שלי.

אני לא יכולה אפילו לתאר את התחושה, אין לזה תיאור. בגידה, שקר. הלכתי אחורה, ונתקלתי באבן, האבן זזה אבל לא נפלתי. הם התנתקו והביטו בי, על שניהם הייתה הבעה פנים דומה.

---

סליחה, עוד לא הצגתי את עצמי. היי, אני אליסון. אני לומדת בהוגוורטס, ואני בשנה השביעית שלי. כן, הבנתם נכון, אני מכשפה.

אני בקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור, משחקת בתור רודפת.

החברה הכי טובה שלי היא אנג'לינה. אפשר להגיד שאנחנו דומות. שתינו אוהבות קווידיץ' (היא משחקת כמחפשת), שתינו חכמות, אבל לא אוהבות ללמוד ועוד הרבה. אבל יש לנו תכונה אחת שונה, אני לא בוגדת.

בואו נתחיל את הסיפור מהתחלה:

ישבתי במדשאות, אחרי יום מפרך של לימודים, לצידי ישבה אנג'לינה.

"אוך, אין לי כוח ליום שלם של לימודים מחר, עוד יש לי לעשות סיכום." אמרתי

"אז בוא נעלה למעלה." ענתה אנג'לינה.

היא קמה ואני נשארתי לשבת.

"נו, אלי." אמרה.

לבסוף השתכנעתי (בלית ברירה) ועליתי איתה למעלה. עלינו לחדר, לקחנו את הדברים וירדנו לחדר המועדון.

                                              ______

"סיימתי." הכרזתי אחרי שעה מייגעת.

לצידי ישבה אנג'ילנה משועשעת, עסוקה בקריאת ספר. היא הביטה אליי ואמרה "סיימתי לפני חצי שעה."

הזעפתי פנים, לבסוף חייכתי ופרצתי בצחוק.

"בואי נרד למטה, יש לנו עוד שעה עד שנצטרך לחזור וחוץ מזה נעים בחוץ."

"טוב, בואי."

ישבנו במדשאות שקטות.

"תגידי, את עדיין אוהבת את בריאן?" שאלה אותי.

"לא, כבר ירדתי ממנו. הוא מגעיל." עניתי והיא חייכה.

"נכון." אמרה ופרצנו בצחוק מחודש.

"יש מישהו שאת אוהבת?" שאלנו ביחד. ושוב, צחקנו.

"יש לנו טלפתיה." אמרתי וצחקנו. נראה לי זה קטע אצלנו, אנחנו מרבות לצחוק.

"כן." אמרתי לפני שאנג'לינה תספיק לענות.

"מי?" שאלה מסוקרנת.

הסמקתי "דניאל פטרסון." אמרתי.

החיוך שלה נמחק מפניה.

"מה קרה?" שאלתי.

"סתם לא כלום, נחתכתי מהדשא." אמרה והסירה את ידיה.

ידעתי שזה לא זה, אבל לא רציתי להציק לה ושתקתי.