המשפט

פרולוג - מלאני

"אל תיאבקי, מאלקור. אל תכריחי אותנו להביא את הסוהרסנים." ליבי החסיר פעימה. על אף שזה כאב יותר מכל דבר אחר. נאנחתי ועמדתי במקומי, דוממת. החנקתי את הדמעות שגעשו בתוכי, מתחננות לצאת.
"טוב." שמעתי את הקול העמוק מדבר בשנית. לא עמדתי בזאת עוד, הרמתי את ראשי וראיתי אותו. הוא היה איש שמן עם חליפה אפורה ועניבה שחורה – שיערו הדליל היה מלא ג'ל וצבעו השחור נראה כמושך כל דבר טוב לתוכו. פניו היו חסרות הבעה, אך אם הייתי מתבקשת לבחור את הבעת פניו, הייתי מהמרת על משועשעת או משועממת. אולי שתיהן. נמלאתי זעם בהתבוננות בו. נמלאתי בושה על שהבטתי בו, כפי שאבי אמר לי לא לעשות לעולם. את לא תעמדי בזה, כך אמר. והוא צדק. כמעט ובכיתי, או המשכתי להיאבק לאחר ההסתכלות על פרצופו. "אם כך, אפשר להמשיך במשפט."
החנקתי את תערובת הרגשות שחשתי. בלעתי את רוקי וניסיתי להישמע בטוחה ככל האפשר. "אינני אשמה ב'פשע'," אמרתי, "אך אני מצהירה שאין זה הגון להביא אותי למשפט על גניבת שרביט שלא ביצעתי. גניבת שרביט אינה פשע המצריך כניסה לבית הסוהר, בכל אופן."
"כבר הצהרת זאת," אמר האיש השמן בקול משועמם. תערובת של זעם עלתה על רגשותיי האחרים. "כבר אמרנו את דעתנו. היא, כמובן, מבוססת על עובדות בניגוד לזו שלך. עוד לא נפסקה החלטה בשל ה... תקרית."
התקרית. הודיתי בליבי לגורם, אך תחושה זו התנפצה לרסיסים כאשר המשיך האיש בדבריו. "כמובן שיש לו רק שעתיים להביא את ההוכחות לפני פסק הדין." ליבי נפל אל מכנסיי. "כעת נמתין. שעתיים."
הוא חייך חיוך שלו כאשר הקהל החל להתפזר ואני נשארתי בחלל הגדול, בוהה ברצפה בידיעה שאין לי דבר לעשות בנוגע לזה – אני נכנסת לאזקאבן בקרוב.