דיכאון

זהירות!!! ספוילר רציני לכל מי שלא קרא את עיר של נשמות אבודות עד הסוף!!!

אלק עמד בחדר האמבטיה בחדרו שבמוסד. הסכין הארוכה הייתה לחוצה אל מפרק ידו. הוא הרגיש צמרמורת קרה מהקור של המתכת. בכל זאת, היה סתיו והוא לא לבש כלום פרט לבוקסר כחולים כהים.

עברו כמה חודשים מאז חתך לאחרונה, אבל הפרדה ממגנוס שברה אותו. הוא חתך אחרי שגילה שהוא גיי, הוא חתך אחרי שהבין שהוא מאוהב באח שלו- ג'ייס. הוא חתך אחרי שיצא מהארון לפני ההורים שלו, אחרי שאבא שלו אמר לו שצייד צללים גיי לא היה צייד צללים בכלל. עכשיו הוא עמד שוב מול הראי, עיניו שקועות ועייפות. הוא היה חיוור אפילו יותר מהרגיל, מה שהפך את השער שלו לשחור אפילו יותר, כל כך שחור שנראה שהוא שואב את הצבע מסביבו, והעולם היה אפור ושומם.

בלי לחשוב, הוא העביר את הלהב על מפרק ידו, ודקירות של כאב עברו בכל הגוף שלו כשהוא צפה בנהר הארגמן שזרם על היד שלו, שהייתה לבנה כמו נייר עכשיו. הוא חשב על מגנוס, הולך ממנו על פסי הרכבת התחתית, נבלע בחשכה בזמן שניסה להתרחק ממנו, והעביר את הסכין שוב, והפעם לחץ עליו יותר. דם כיסה את היד שלו עד המרפק. דמעות התחילו לרדת בזרם מעיניו, נופלות במורד אפו ומתערבבות עם הדם שכיסה את השיש.

הוא הבין שהוא צורח עד שהוא שמע את הדפיקות על הדלת הנעולה של חדרו. הוא הוריד הסכין שוב ושוב, וגם על היד השנייה, עד שהיד שלו נתקפה עוויתות והסכין נפל בצלצול על האריחים הקרים. הוא ניסה ללכת לכיוון הדלת, נאנח בכאב וכתמים שחורים הופיעו בשדה הראה שלו. היה דם בכל מקום. הוא נפל לרצפה והתגלגל על הגב שלו, מכתי את השטיח בדם. הדלת נפתחה והוא ראה את ג'ייס מעליו, מבט מבוהל בעיניים שלו, איזי עם עיניים אדומות קליירי עם הסטלה של אומרת שהוא איבד יותר מידי דם, ג'ייס עונה בצעקה. הקולות היו מרוחקים ומעורפלים, כאילו הם היו מתחת למים. הראייה שלו החשיכה לחלוטין.

הוא התעורר עם כאב נוראי בידיים שלו. הוא ראה מלאכים בשמיים כחולים והבין שהוא במרפאה.

הכל מסביבו היה לבן, המיטה, הסדינים, התחבושות על הידיים שלו. תחבושות שכיסו את  שתי הידיים שלו עד המרפק. הוא זרק את ראשו אחורה, וראה את המלאכים שוב, ונזכר במשבר של אתמול. הוא ניסה להתקשר למגנוס שוב, ושוב, בלי תשובה. הוא זכר איך חשב על זה שמגנוס לעולם לא יחזור אליו, לעולם לא ירצה לראות אותו יותר.

איך חשב שאביו שונא אותו, שאימו תחליט לנשל אותו, להתכחש לו. איך חשב שלא שווה לחיות בעולם שכזה. בזמן האחרון היו לו ימים יותר טובים, ימים שבהם הצליח להכריח את עצמו להתנהג נורמלי, והיו גם ימים פחות טובים. כשהוא הרגיש חסר אונים וחסר שליטה, כשהרגיש גרוע, כשנעל את עצמו בחדר בלי לאכול במשך ימים, אפילו. בעולם ציידי הצללים, לא היה כזה דבר דיכאון קליני. הם לא לקחו כדורים. הם אפילו לא דיברו על דברים כאלו.

פתאום, הופיע פרצוף בשדה הראייה. תווי הפנים כל כך מוכרים, ממוסגרים עם הילה של שער זהב, ועיניים מבריקות בצבע ענבר. כשהוא ראה שאלק ער, חיוך קטן הופיע על הפנים שלו.

"מישהו כאן לראות אותך," הוא אמר, "אני כל כך שמח שאתה ער." זה כמעט נשמה שהוא התכוון להגיד חיי במקום ער. אלק תמיד היה זהיר עם הסכין, חתכים קטנים, שלא יראו. באמת הגזמתי כל כך? הוא חשב, והנהן לג'ייס, שהתרחק, וכעבור רגע חזר, מוביל לכיוונו מישהו. דווקא האדם היחיד שהוא רצה לראות יותר מהכל, אבל לא רצה לראות בכלל. מגנוס גרר כיסא והתיישב ליד המיטה שלו. אלק עצם את עיניו בחוזקה, ופתח אותם שוב, רק כדי לוודא שהוא לא חולם. מגנוס חייך מעט, אבל אלק יכול היה לראות שהוא בכה. באמת כל כך אכפת לו? הוא חשב. הוא הרגיש את חמימות ידו של מגנוס על היד שלו, ועוד אחת על לחיו. הוא נשען לתוך היד שלו ועצם את עיניו, מתענג על התחושה שיש מישהו שדאכפת לו. כשפתח אותן שוב, הצבע חזר לעולם.