עיר של אחים

יקום חלופי אשר בו ג'וסלין לקחה את שני ילדיה- הילד בן השנתיים והילדה שעדיין לא נולדה- איתה כשהיא עזבה את אידריס.
והיא גם שינתה את השם של ג'ונתן לסבסטיאן.
דברים שכתובים ככה משמעותם טלפתיה בין קליריי לסבסטיאן.
רוב החלק הראשון מועתק מהספר. ההעתקות שכאלה יפחתו ככל שהסיפור יתקדם.
---
"אתה צוחק עלי."  אמר הסלקטור, ושילב את זרועותיו על חזהו הענק. הוא השפיל מבטו אל הצעיר בז'קט האדום וטלטל את ראשו המגולח. "אתה לא יכול להיכנס עם הדבר הזה."
כחמישים הצעירים שעמדו מחוץ למועדון פנדמוניום רכנו וניסו לצותת. ההמתנה בכניסה למועדון, הפתוח לכל הגילאים,הייתה ארוכה במיוחד בלילות ראשון, ועל פי רוב לא קרה הרבה בתור. הסלקטורים היו קשוחים, ומיהרו להעיף כל בליין שנראה עם פוטנציאל לעשיית צרות. קליירי פריי בת החמש עשרה, שעמדה בתור עם סבסטיאן, אחיה הגדול, ועם סיימון, החבר הטוב שלה, רכנה קדימה עם כולם בציפייה לאקשן.
"אוי, בחייך." הצעיר העיף את החפץ מעל לראשו. זה נראה כמו מוט מעץ, אבל היה מחודד בקצהו. "זה חלק מהתחפושת שלי."
הסלקטור הרים גבה. "ולמה בדיוק התחפשת?"
הבחור גיחך. הוא לא נראה יוצא דופן, חשבה קליריי, יחסית לפנדמוניום. שיערו היה צבוע בכחול עז, והזדקר סביב ראשו כמו זרועות של תמנון מבוהל, אבל לא היו לו קעקועים מוזרים על הפנים, וגם לא תכשיטי מתכת גדולים שניקבו את אוזניו או את שפתיו. "אני צייד ערפדים." הוא נעץ בגופו את מוט העץ. המוט התכופף בקלות, כמו עלה של עשב המתבדר ברוח. "זה מזויף. עשוי מגומי . רואה?"
קליירי נעצה מבט מקרוב יותר, והבחינה במקל מבזיק, מתחלף אל מול עיניה אל להב חד.
ראית את זה? היא שאלה את סבסטיאן.
כן. אישר אחיה.
שד?
נפילים לא היו עוברים דרך הסלקטור. אבל אם הוא פה... הוא עצר את המשפט, ואחותו השלימה אותו אז יכול להיות שיש נפילים באזור.
שניהם הצטמררו קלות. אף אחד מהם לא רצה למשוך את תשומת הלב של ציידי הצללים. מגנוס ואמא שלהם הסבירו זאת היטב.
קליירי הסתכלה היטב על השד. עיניו היו בהירות וירקות, כמו הצבע של נוזל לרדיאטור.
הסלקטור נראה פתאום משועמם. "מה שתגיד. תיכנס."
לחש שכנוע? תהה סבסטיאן במוחה של קליירי.
חייב להיות.
*******
"נו." אמר סיימון, מסתכל על החברים הכי טובים שלו. "מה היה הסיפור בחוץ?"
"איזה סיפור?" שאלו שניהם ביחד, מחליפים מבטים מהירים.
"הסיפור שבו קליירי בהתה ביתד גומי של הבחור ונראתה כאילו מישהו הרביץ לה."
שיט. חשבו שני האחים ביחד.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר." אמרה קליירי.
סיימון גלגל את עיניו. "כן. בטח. בכל מקרה, המוזיקה מצוינת הלילה, אתם לא חושבים?"
שני האחים גיחכו. סיימון שנא את פנדמוניום, והוא שנא מוזיקת טראנס. הוא הגיע למועדון הזה רק כי קליירי וסבסטיאן חשבו שהמקום היה מהנה.
עיניה של קליירי שוטטו ברחבת הריקודים, ונעצרו על השד כחול השיער. נכון יותר, על הנערה בשמלה הלבנה שהובילה אותו. שרווליה הארוכים כיסו את כל ידיה, ובעיניה של קליירי, הייתה יכולה להיות לזה רק משמעות אחת. שני הנערים בשחור שעקבו אחר הנער כחול השיער היוו רק אישור לנושא. היא התבוננה בשני הנערים, מספר דקות, כשאחד מהם, הבלונדיני, הסתובב. עיניים זהובות ננעצו בה.
ובכן, שיט.
***********
"אני לא מאמין." אמר סיימון בעקשנות בזמן שקליירי וסבסטיאן ניסו נואשות לעצור מונית.
מנקי הרחובות סיימו לנקות את רחוב אורצ'רד בזמן ששהו במועדון, והרחובות בהקו ממים שמנוניים.
"אני יודעת." הסכימה קליירי. "חשבתי שכבר מזמן נעצור מונית. לאן כולם נוסעים בחצות, ועוד ביום ראשון?" היא הסתובבה אל הבנים ומשכה בכתפיה. "אולי עדיף שנצא להאוסטון?"
"לא דיברתי על המוניות." אמר סיימון. "דיברתי על התור בכניסה. אני לא מאמין שלא קרה שם כלום."
"אבל לא קרה שם." אמרה קליירי.
כשהסתובבה חזרה, הבחינה כי סבסטיאן עצר מונית, ושלושתם נכנסו.
"לברוקלין, בבקשה." אמר סבסטיאן לנהג.
"אתם יודעים שאתם יכולים לספר לי הכל, נכון?." אמר סיימון.
האחים היססו לרגע.
"אני יודעת, סיי." אמרה קליירי.
"וגם אני יודע." אמר סבסטיאן.