הפיקניק

(חלק אחד מתוך שניים)

"היי?"

...

"היי!"

...

"ת'ור?! הלואו!!! אומרים לך היי!" לוקי לא נראה שמח במיוחד מחוסר תשומת הלב מכיוון אחיו.

"כן, לוקי, מה אתה רוצה?" ת'ור ענה מבלי לפקוח את עיניו. הוא שכב על המיטה המפוארת, נהנה מהאוויר הקריר שהגיע מחלונו, חושב על אימוני הלחימה שלו. הוא חייך, מרוצה מעצמו, כשנזכר בכל היצורים שהצליח להביס לאחרונה.

"ת'ור!"

"שאלתי מה אתה רוצה..." הוא אמר, תוך כדי פיהוק.

"אותך."

"מה?!" ת'ור לא היה בטוח אם המילה האחרונה היא פרי דמיונו, או שמא לוקי באמת אמר את זה. בכל מקרה, זה הספיק כדי להקפיץ את הנער הבלונדיני ממיטתו ולהביט באחיו בזעזוע.

"מה?" לוקי החזיר, עושה גם הוא פרצוף מופתע, בעוד בראשו עובר 'אידיוט, אידיוט, אתה פשוט אידיוט!'

"לא... פשוט היה נדמה לי..." ת'ור נשמע מבולבל, "לא, לא משנה."

"נו, מה?!" לוקי ניסה להישמע מסוקרן.

"פשוט חשבתי שאמרת... אבל זה לא הגיוני שאמרת את זה..."

"שאמרתי מה?" לוקי המשיך את המשחק, מקווה שבאמת ישכנע את אחיו שכלום לא נאמר.

"לא חשוב! לא אמרת כלום. דמיינתי." ת'ור הרים את קולו, מובך מהעובדה שדמיין משהו כל כך... הזוי! למה, לכל השדים והמפלצות, היה נראה לו שלוקי אמר שהוא רוצה... אותו?!

"ועוד אומרים שאני המוזר במשפחה..."

"לוקי – לעניין. מה רצית?" ת'ור נעמד מול אחיו הצעיר, סוקר אותו במבטו, מנסה להבין מה הוא זומם כעת.

"אני??" לוקי התפלא, "לא רציתי כלום... אולי רק לבלות קצת עם אחי היקר..."

"נו, באמת לוקי! שאני אאמין לזה?!"

"אל תאמין. לא ביקשתי ממך. רק אמרתי, שאולי, אם אין לך בעיה להקדיש קצת זמן לאחי הקטן..."

ת'ור הרים גבה.

"לא יודע, אולי נוכל לעשות איזה משהו ביחד..."

"רגע –" ת'ור נראה מבולבל, "אתה רוצה להגיד לי שבאמת התכוונת לזה?!"

לוקי גיחך וניסה לחקות את העמידה של אחיו. "כן, התכוונתי לזה."

"אז יכול להיות ש... יש זמן." ת'ור עדיין נראה ספקני.

"אני אקבל את זה ככן."

"ומה אתה רוצה שנעשה בזמן הזה"?

לוקי חייך במסתוריות.

"המבט הזה מלחיץ אותי." ת'ור צמצם את מבטו.

"אני יודע. בגלל זה אני אוהב לעשות אותו!" צחק לוקי בהנאה, חוטף על זה אגרוף, כמובן.

"אז...?"

"אני רוצה שנצא לפיקניק!" הכריז לוקי אחרי דקה של מסתורין, ככה הוא קורא לזה.

"ל... מה?!"

"פיקניק. זה משהו של המידגראדים. קראתי על זה בספר אחד... זה ארוחה... בטבע," הוא משך בכתפיו, "זה נשמע נחמד."

"ארוחה?"

"נו, אתה יודע... מביאים סדין כזה ושמים עליו אוכל... ארוחה. באמת, מה – נמאס לי להיות תקוע פה!"

"ולאן אתה רוצה ללכת?"

"איזה חקירה! לגנים של הטירה..."

"והמטרה?!"

"סוד. תראה מחר! אתה אחראי על האוכל. המשרתים מתים עליך, אותי הם סתם ינסו להרעיל אחרי אתמול..." והוא החל להתרחק.

"לוקי?!" קרא אחיו בעקבותיו, "מה עוללת אתמול?!"

אבל לוקי לא ענה לו. הוא רק הביט בו ממעבר לפינה, קרץ, ונעלם.

ת'ור נענע בראשו.

היום הבא היה חמים ושמשי- מושלם לפיקניקים! לוקי קם מוקדם והחל להתארגן. הוא לא סיפר, כמובן, לת'ור על כוונתו האמיתית – הוא לא יכול היה לספר – אבל, האמת, הוא ידע טוב מאוד מה הייתה המטרה של הפיקניק.... כבר זמן מה שהוא תכנן זאת!

את הרעיון, כמו שהוא סיפר לאחיו, הוא קיבל מסיפור שקרא. "לאהוב לנצח", קראו לו. סיפור מעולה, אגב, כדאי לכם לקרוא! בשקיקה, הוא בלע את כל הסיפור. פרק אחר פרק. כבר מן ההתחלה, הוא הרגיש. שהסיפור נוגע בו משום מה. אז, הוא עוד לא הבין מדוע. היה זה יומן של נערה ממידגראד ("כדור הארץ", אם אתם מתעקשים), קוסמת. אותה נערה, ג'יני, התאהבה בבחור בשם דראקו. בהתחלה, היא הכחישה את רגשותיה, ניסתה לשכוח, משום שבואו נגיד שהם לא היו מי-יודע-מה חברים. בהמשך, היא למדה להתמודד עם רגשותיה, וגילתה שאותו דראקו, לא היה נורא אחרי הכול – ויותר מכך – היא גילתה שאותו בחור אוהב אותה חזרה!

לוקי כמעט בכה – כמעט!!! - בסצנה בה חבריה של הנערה הביאו אותה למקום בו אותו בחור הכין לה פיקניק. פיקניק רומנטי.

אבל ת'ור לא קרא את הסיפור. ת'ור לא יכול היה לדעת שהמטרה, האמיתית, של אחיו, היא פשוט להיות לבד, במקום פרטי ומנותק מהעולם. הוא לא ידע עד כמה נואש לוקי, לגלות שגם האהבה שלו יכולה להתגשם! עד כמה לוקי קיווה שהפיקניק הזה יהיה קסום, מקסים, מושלם ובלתי נשכח!

אפילו שבמעמקי לבו לוקי ידע שהדבר בלתי אפשרי....

המשך יבוא...