הפלאשבקים

ויתור זכויות לארתור קונן-דויל, סטיבן מופאט ומארק גאטיס על הדמויות.

הערה: הפאנפיק הזה אינו שלי, אלא מתורגם. ויתור זכויות לatypicalhumanbeing

אני שומע במעורפל דיבורים בין שני אנשים. את האחד מעולם לא שמעתי לפני כן ואת האחר אני מרגיש שאני אמור להכיר. מסיבה כלשהי, מוחי לא מסוגל לעבד אותם כראוי. עיניי עדיין עצומות, כך שאני שוכב בטשטוש כהה. היכן שאני לא נמצא זה רך וחמים, בטוח. אני פוקח את עיניי באיטיות, מאפשר לאור הלבן הבהיר להציף את אישוניי. האור מסנוור ולעיניי לוקח זמן ארוך מהרגיל להסתגל אליו.

לפתע, נשמעשקשוק של צעדים הבאים לעברי. אני רק מבחין בקול מוכר אומר, "הו! תודה לאל! שרלוק!" עיניי מתחילות להתמקד בהדרגה ואני מפנה את מבטי לעבר האיש, סוף סוף מבין מי הוא: המפקח לסטרייד. "תהינו אם אי פעם תתעורר אחרי שמצאנו-" הוא מפסיק בפתאומיות, סוגר את פיו ומפנה את מבטו לרגע. אני עדיין לא באמת מסוגל לעכל את דבריו, למרות שאני מרגיש שהם עלולים להיות חשובים עבורי מסיבה לא ידועה.

אז אני סורק את החדר בעיניי, מייד מבין שאני נמצא בבית חולים פרטי. הקירות מסוידים, מחזירים אותי לימי הגמילה הארוכים והמשעממים שלי. מעבר לקצה העין שלי, אני מבחין בחלון אבל אני לא מסתובב כדי לראות ממנו, במקום זאת, אני נותר במקומי. תשומת לבי שבה ללסטרייד כשהוא שוב מדבר.

"שרלוק? אתה יכול לשמוע אותי?" הוא שואל.

כמובן שאני יכול, אני חושב לעצמי. איכשהו, נראה שאני לא מצליח לענות. אני בולע ופותח את פי, אבל אף צליל לא בוקע ממנו.

"שרלוק, תגיד משהו." לסטרייד כמעט מתחנן.

אני מנסה שנית, אבל אף מילה לא יוצאת.

"תן לו זמן." אומר האיש האחר. אני מפנה את מבטי אליו. ברור שהוא רופא בגלל שהוא לובש חלוק לבן (סטריאוטיפי) וסטטוסקופ סביב צווארו. לרופא יש שיער חום קצר וקמטים עמוקים במצחו. הוא לא גבוה במיוחד, אבל בכושר טוב. הוא ניגש לקצה מיטתי, מוציא לוח ומשרבט עליו משהו. כשהוא מסיים הוא מביט בי שוב ושואל, "אתה צמא?"

 לפתע אני שם לב ליובש בפי ובגרוני. כל בליעה מרגישה כמו נייר זכוכית. למה אני כל כך צמא? אני מנסה לדבר פעם נוספת אבל רק קרקור בוקע משפתיי. אני מוותר על הדיבור, ובמקומו אני מהנהן. טעות חמורה. זה שולח גל של כאב במורד עמוד השדרה שלי וראשי מסתחרר. אני מתכווץ מכאב, גורם לדאגה להופיע על פניהם של לסטרייד והרופא לפני שהם מסתירים אותה במהירות.

לכאורה מתעלם מהכאב הגלוי שלי, לסטרייד לוקח כד מי וממלא כוס. במקום להושיט לי אותה, הוא מצמיד את השוליים העשויים פלסטיק אל שפתיי ומוזג בעדינות, מאפשר לנוזל הקריר לזרום ברוגע אל תוך פי. כשאני בולע, אני יכול להרגיש את המים זורמים במורד גרוני. תחושת נייר הזכוכית נעלמת ברובה.

תוך שניות, הכוס מתרוקנת. לסטרייד שוב מושיט את ידו אל הכד אבל נעצר על ידי הרופא, שממלמל בקול מעט רם מדי: "לא עוד, זה יהיה הלם גדול מדי למערכות שלו.", מה שרק מבלבל אותי יותר. למה הרעיבו אותי למים? המפקח מהנהן ומניח את הכוס על  שולחן קטן מימין למיטתי, לפני שהוא מפנה את תשומת ליבו חזרה אליי.

"טוב יותר?" הוא שואל, לפני שהוא נזכר שאני לא מסוגל לענות.

בתזמון מושלם, דלת חדרי נפתחת ומייקרופט נכנס, מטרייה בידו. הוא מפנה אליי את מבטו מיידית. לחלקיק שנייה, עיניו נדלקות כשהוא רואה ששלי פקוחות, אבל הוא עוטה מחדש את המסכה שלו כמעט מייד ואומר

"הו, סוף כל סוף התעוררת, אחי היקר? עברת די הרבה."

לפני שאני מוצא תשובה לשאלות האלו, אני מבחין במשהו: ג'ון לא כאן. אם משהו קרה, אני יודע שג'ון היה כאן לצידי, אז איפה הוא? נואש לקבל הסבר, אני מכחכח בגרוני ומשתעל את שמו, קולי חלוש וצורם. כל שלושת הגברים פונים אליי.

"סליחה?" מייקרופט שואל. הם בבירור לא הבינו את דבריי, כך שאני מנסה שוב. הפעם אני מצליח קצת יותר. "ג'ון?"

כל שלושת הגברים מחליפים ביניהם מבט שאני לא מצליח לפענח, לפני שהם פונים בחזרה אליי.

"מה לגביו?" מייקרופט שואל.

"איפה?" זה כל מה שאני מצליח להשיב.

"הוא...עסוק במשהו אחר." מייקרופט אומר, עם מבט חודר על פניו.

ואז שאלה נוספת מכה בי, ואני נאבק לפלוט אותה, כל מילה מכאיבה פחות מקודמתה.

"למה... אני... כאן?" אני מצליח לבסוף.

מבט נוסף מוחלף בין הגברים.

"שרלוק," מייקרופט מתחיל, מוחר את מילותיו בזהירות מירבית.  "מה הדבר האחרון שאתה זוכר?" הרופא מהנהן קצרות בכיוונו של מייקרופט.

אני חושב במשך כמה שניות. אני זוכר שלבשתי את מעילי וצעיפי ויצאתי במהירות מ221ב, למרות שאני לא זוכר מתי או למה. אני זוכר מישהו קורא בשמי, ואז חשכה. כלום.

"אני זוכר שעזבתי את בייקר סטריט, עם ג'ון, ושמעתי מישהו קורא בשמי. זה הכל." אני אומר, קולי כואב, אך די יציב.

מבט נוסף מוחלף, ומייקרופט מרים גבות לעבר השניים האחרים.

"זה הכל?" הוא שואל, מביט ישירות בעיניי. "איפה בדיוק זה נעצר?"

מעט מבולבל, בעודי מבחין שראשי מתחיל לפעום, אני משיב, "קוראים בשמות שלנו..." אני מענה את מוחי, שומע לפתע קריאה חנוקה ממעמקי ראשי שנשמעת כמו ג'ון... "...ג'ון מנסה להגיד משהו אבל נעצר...ואז רק חשכה." אני מסיים, מביט במייקרופט במבט שואל.

"לפני כמה זמן זה היה לדעתך?" הוא שואל, דאגה כנה על פניו.

אני חושב לרגע, לא בטוח, לפני שאני חצי-שואל, חצי-עונה: "כמה ימים...אולי שבוע...?"

אני צופה בפניו של מייקרופט מקרוב. הוא מהנהן בפשטות לפני שהרופא אומר "אולי כדאי לעצור שם. אתה מרגיש כאב כלשהו, שרלוק? תענה בכנות, זה חשוב."

אני מנסה להרים את ראשי, אבל צועק כשגלי כאב חולפים בגופי. דם זורם במהירות דרך הגולגולת שלי, גורם למוחי לפעום אפילו יותר. לסטרייד נאלץ להפנות את מבטו, אבל מייקרופט פשוט צופה בי, הרחמים הקלים שבעיניו מגעילים אותי. במקום זאת אני מנסה להרים את ידי הימנית אבל היא מרגישה כמו מעמס, וכאב עובר בפניי. נראה שכל הזריזות נעלמת מאצבעותיי; ידי רפויה ומעקצצת.

לפני שאני יכול לנסות משהו אחר, הרופא קורא "תפסיק! אל תזוז, שרלוק. תישאר כפי שאתה." בכנות, אין לי הרבה ברירות. מה שקרה לי בטח היה חמור, אז למה אני לא מסוגל לזכור דבר? ולמה ג'ון לא כאן כדי להסביר הכל? למה כולם מסתריים כל כך, עם המבטים המוחלפים ביניהם והמלמולים הכמעט-דוממים?

במקום זה, אני עונה לשאלתו של הרופא בדרך הקלה, למרות שמה שאני אומר כבר ברור. "הראש שלי פועם, וכואב לי לזוז."

וכך, הרופא מתקרב לצד שמאל של מיטתי ולוחץ על כמה כפתורים על מסך. רק אז אני מבחין בכמה צינורות בזרועי השמאלית, מחוברים למכונה.

הם מסממים אותי, אני חושב. במהירות, אני שואל "מתי ג'ון יבקר?" אבל נראה שאף אחד לא שומע, וגם אם כן, הם מתעלמים ממני לחלוטין. עיניהם של מייקרופט ולסטרייד מושפלות, לא מסוגלות לתפוס את מבטי. בבירור יש משהו שהם לא מספרים לי, אולי יותר מדבר אחד.

אני מרגיש את הנוזל זורם דרכי, בטח מורפיום. "רק תירגע, תעצום את עיניך." אומר הרופא ברכות. אני בקושי זקוק לשכנוע, עפעפיי נעצמים כמעט מיד והסם שואב אותי חזרה אל עולם של חשכה ובלבול. ההפוגה היחידה היא הפעימות בראשי. אני ריק. אני חסר תחושה.

פרק חדש יתורגם ויועלה בקרוב :)

		הפרק הבא