the best underwater kiss ever

פיקצר משותך לי ולנוגה רן

the best underwater kiss ever

התעוררתי.

או שלא ממש. לא… כן, אני ערה לגמרי.

היד שלי כבר לא כואבת. מוזר.

הבטתי סביב. שכבתי על מיטת שדה ובני אפולו טיפלו בפצועים סביבי.

קמתי והבנתי שאני לא מתה. מפתיע יחסית לכול מה שקרה בשעה האחרונה.

רגע… בשעה האחרונה? או בשעות האחרונות?

"איפה פרסי?" שאלתי את ג'ון, המרפא שחבש חניכה במיטה הסמוכה לשלי.

הוא לא ענה והצביע על הארמון של האולימפיים.

"מה קרה?" שאלתי, קצת בהיסטריה. האידיוט גיחך וחייך אליי במשמעות.

"אל תדאגי הוא בסדר. זאת רק אסיפה, כדאי שתלכי." ענה וחזר להתרכז בעבודתו.

התחלתי לרוץ.

האלים הזוטרים, הנימפות והסאטירים התחילו לתקן את האולימפוס. לסדר אותו יותר נכון.

כול המבנים, הבתים, המקדשים- נהרסו והפכו לאוסף גדול של אבנים מהודרות ושבורות.

כול האדריכלות הזאת… כאב עמום פעם בתוכי באבל על העיר הרצוצה.

אולי בגלל שאהבתי את הארכיטקטורה. אבל ידעתי למה.

האולימפוס נקרא 'עיר הנצח'. ועיר הנצח נהרסה. מה זה אומר לגבי העולם של בני התמותה, של החצויים, של האלים? לגבי העולם שלי?

החצוי המעצבן והאידיוט שכול מה שהיה חשוב לי זה שהוא בחיים. מה המלחמה עשתה לו? ומה היא עשתה לי?

האטתי לפני שנכנסתי לתוך הארמון. זה לא ממש מכובד לפרוץ בסערה באמצע מועצה אולימפית.

נעמדתי לצד פרסי והרגשתי את הלב שלי דוהר לרגע. בגלל הלחץ בעמידה מול האלים, כמובן.

קול קטן לגלגל עליי בראשי 'בטח אנבת', למה לא?'

"פספסתי משהו?" לחשתי לחברי הטוב שסקר אותי בדאגה.

"בנתיים עוד לא נראה שמשהו מתכנן להרוג אותנו." הוא השיב, גם בקול שקט.

לא הצלחתי לעצור בעצמי לומר משהו עוקצני "שינוי מרענן."

כשהוא פרץ בצחוק, משהו אמר לי שהכול יהיה בסדר למרות הכול.

אפרודיטה הביטה בי בחיוך. עוד לא סגרתי איתה חשבון, היא וכול 'חיי אהבה מעניינים' שהיא נותנת לאנשים.

ניסיתי להקשיב, אבל הראש שלי כאב מרוב מחשבות. זאוס הודה לפוסידון והאדס באילוץ רב.

אחרי זה האלים התחילו לקרוא לחברים שלי ולהעניק להם שבחים.

"מקל!" טייסון ביקש. כמעט קפצתי במקומי.

"טוב ויפה," זאוס אמר "אנו נעניק לך… אה… מקל חדש. את המקל משובח ביותר שנמצא"

הקיקלופ הצעיר צהל וחזר לאחיו בעלי העין האחת.

אחר כך, דיוניסוס קורא לגרובר. במעט רטינות, ההוא של היין מינה את הסאטיר לחבר במועצת הפרסות.

ידידי הותיק פשוט התעלף במקומו. אחרי שניאדות לקחו אותו משם, תהיתי אם התעלף פעם נוספת כשיגלה שהוא מונה גם לתפקיד אדון הפרא.

אבל לא היה לי זמן רב לחשוב על כך. אימא שלי קראה לי.

נשמתי עמוק. החזקתי חזק את היד של פרסי ושחררתי. הוא חייך אליי בהרגעה.

התקדמתי וכרעתי ברך מול אתנה. בחלומות הכי פרועים שלי לא הייתי מדמיינת שזה מה שיציאו לי. אבל זה קרה.

אתנה המשיכה לדבר "את בתי פעלת מעל ומעבר לכל הציפיות. השתמשת בתבונתך, בכוחך ובאומץ לבך כדי להגן על העיר הזאת ועל מושב כוחנו. עם בואנו מצאנו את האולימפוס… ובכן הרוס. אדון הטיטאנים גרם לו נזק רב, ונזק זה יש לתקן. נוכל לבנות אותו מחדש בדרך קסם, כמובן, ולהחזירו למצבו הקודם. אך לדעת האלים, ניתן להכניס שיפורים בעיר. ואת, ביתי, תתכנני את השיפורים הללו."  

"א..אני?" שאלתי כלא מאמינה.

על פנייה של אימי התנוסס חיוך ערמומי והיא דיברה "את אדריכלית הלא כן? ולמדת מכתביו של דיידלוס עצמו. מי יותר מתאים ממך לתכנן את האולימפוס שישרוד לדורי דורות?"

"זאת אומרת… שאני יכולה לתכנן מה שאני רוצה?"

הרגשתי כאילו הלב שלי עומד להתפוצץ מרוב התרגשות. אני באמת יכולה לתכנן את העולם מחדש לפי רצוני.

"כאות לבך," אלת החוכמה המשיכה לחייך "הקימי לנו עיר נצחית."

אפולו התלהב מהרעיון "כול עוד יהיו בו הרבה פסלים שלי." האלים האחרים הצטרפו אליו ודרשו גם הם שאבנה דמויות בצלמם. זה כנראה היה יכול להמשך לעד, אבל למזלי אתנה קטעה אותם.

"בסדר, בסדר! היא מבינה את הרעיון הכללי. קומי בתי" אמרה "האדריכלית הרשמית של האולימפוס."

קמתי ברגליים רועדות, החנקתי את הרצון לדלג באושר והלכתי חזרה לעבר פרסי.

"שחקת אותה." הוא חייך אליי.

לא יכולתי להרכיב משפטים שלמים והתחלתי לגמגם "אני אצטרך להתחיל לתכנן… נייר סרטוט… ו… אה… ועפרונות… ו…"

"פרסי ג'קסון!" פוסידון קרא ועולם השתתקו.

בנו של אל הים צעד בהיסוס לעבר האלים, אך בשלב מסויים הלחץ השתחרר ממנו.

הוא השתחווה בפני זאוס ואחר כך כרע מול אביו.

העיניים של פוסידון נצצו. ראו כמה הוא מתגאה בבנו. והוא לא התבייש לומר זאת בקול.

נראה שכול האלים מסכימים עמו, גם אלה שלא סובלים אותו.

"המועצה מאשרת," אמר זאוס "פרסי ג'קסון ניתנת לך משאלה אחת מטעם האלים."

זאוס הבהיר לפרסי שהוא יכול לבקש מה שהוא רוצה, כול דבר.

כשהוא סיים להסביר, משמעות המילים חלחלו לאט לראשי.

"אה… אל?" בנו של אל הים נשמע המום. הוא אישר את חששותיי.

ליבי החסיר פעימה. הרגשתי את כול הדם מתנקז מהפנים שלי וסחרחורת תקפה אותי.

אפילו ארס הסכים. ואתנה.

"גם אני תומכת בכך." אימי אמרה והביטה בי.

אל תסתכל עליי, אל תסכל עליי, אל תסכל עליי, אל תסכל אליי. התפללתי.

אבל פרסי הסתובב והסתכל עליי. לא יכולתי להביט בעיניו, אבל ידעתי שהוא רוצה להסכים. ממש רוצה.

לא יכולתי להביט בעיניים שלו, מחשש שיקרא אותן.

אני לא רוצה לאבד אותו.

הוא המשיך להביט בי. ואז פנה חזרה לאלים.

"לא."

בהיתי בו. איך מישהו יכול לסרב לחיי אלמוות?

שמחה מגוחכת מלאה את ליבי. כיסיתי את הפה שלי בידי כדי שלא יראו שאני מחייכת.

זה אומר שעוד יוכל להתפתח בינינו קשר, קשר שיהיה משהו מעבר לידידות שהייתה בינינו במשך כל השנים האלו.

_____________________________________________________________________________

הנחתי שפרסי שכח שיש לו יום הולדת היום, הוא בן 16.

חיפשתי אותו, תוהה איפה הוא יכול להיות.

טייסון ואני הכנו לו מאפינס שוקולד עם ציפוי כחול. הייתי צריכה להסביר לקיקלופ כמה פעמים שאי אפשר לשים נצנצים על העוגה. הוא ממש אוהב נצנצים.

היום הארוך הזה נדמה כמו שבועות. רק הבוקר המלחמה עדיין התרחשה וקרונוס היה בעמדת כוח.

לוק מת. גרובר הפך לאדון הפרא. טייסון לגנרל הקיקלופים. אני לאדריכלית האולימפוס. ופרסי סירב להיות אל.

וכן, רייצ'ל הפכה לאורקל. מה שדי פותר לה את הבעיות.

אני חייבת להודות גם לי זה פתר את הבעיות כי עד עכשיו הייתי בטוחה שהיא מאוהבת בפרסי, ו...טוב התחלתי לחשוד שגם הוא בה.

מצאתי אותו יושב בחדר אוכל, מביט לעבר האגם במבט מהורהר שלא גרע מעייניו הקונדסיות.

"היי," אמרתי לו והתיישבתי.

"היי," השיב.

"יום הולדת שמח" אמרתי ושמתי לב למבטו המבולבל.
"ה-18 לאוגוסט, היום הולדת שלך, לא?" הבאתי לו את המאפינס.

"את אפית?" שאל אותי.

"אני וטייסון." השבתי.

הוא חייך "זה מסביר למה זה נראה כמו לבנה משוקולד. אקסטרה בטון כחול."

צחקתי והוא כיבה את הנר היחיד שהיה על המאפינס.

למשך כמה רגעים רק ישבתי לידו בשקט וצפינו במים השקטים שבאגם.

השקט שרד קצת זמן עד שהחלטתי  לשבור אותו, "הצלת את העולם".
"הצלנו אותו ביחד" מיהר לתקן אותי.

חמוד, חשבתי. לא לוקח קרדיט לעצמו.

"אז… חשבתי…" הוא התחיל לומר בלחץ. נראה שקשה לו להוציא את המילים מהפה.
"כן?" שאלתי במתיקות מדומה, מקשה אליו.
"את לא מקלה עליי" אמר גורם לי לצחוק.

"נו… פרסי מה רצית להגיד לי?"

"אנבת' אני…" הוא שוב פעם לא הצליח לומר את מה שרצה לומר.

הוא נשם עמוק והחל לדבר הפעם בלי לקטוע את רצף.

"אני… יודעת מה, אני פשוט אתאר לך את זה, אני פשוט לא מצליח להוציא את זה מהפה. כשהייתי בנהר הסטיקס הייתי צריך להתרכז בדבר שקושר אותי לעולם האנושי. לא רק פיזית. כמו נקודת האכילס, רק נפשית. היה לי מן חזיון כזה, שגילה לי מה הכי חשוב לי."
ניסיתי לא לחייך חיוך כול כך רחב.
הוא נשם עמוק, "גם כשהציעו לי להפוך לאל נקודת האכילס שלי קשרה אותי לעולם בני התמותה…"
"אתה כל כך רצית להסכים"

הוא הביט בי בעצבנות קלה, "אבל לא הסכמתי כי לא רציתי להישאר אותו הדבר כל הזמן וגם חשבתי…"

"חשבת על מישהי מסוימת?" אמרתי מתאפקת לא לצחוק.

"את לא עושה את זה קל בשבילי, את יודעת." פרסי הביט בי, דואג מבתגובתי.

"אני בחיים לא אעשה לך את זה קל בשבילך, מוח אצה. כדאי שתתרגל לזה" אמרתי משתמשת בכינוי הישן שלו.

כרכתי ידיים סביבו, הוא התקרב אליי ואני אליו. שפתינו נפגשו ובער בי חום שלא הרגשתי החיים שלי.

הרגשתי את ידו נצמדת לפניי. כאילו לדאוג שאני לא אברח.

אני לא ממש רציתי לזוז ממנו בזמן הקרוב.

"הגיע הזמן באמת!" קול הקפיץ את שנינו.

קלאריס עמדה בראש קבוצת המצוטטים. שכללה בערך את כול מי שהיה במחנה. זה לא היה הרבה.

"מה, אי אפשר לקבל פה קצת פרטיות?" פרסי מחא.

הסתכלתי על בת ארס בתוכחה שהחזירה לי מבט דומה. הסמקתי כשהבנתי שכול החברים שלי שמעו את כול השיחה.

"אני חושבת שצמד האוהבים זקוק למקלחת!" הכריזה קלאריס.

"לאגם!" צהל קונור שוד.

החניכים הערימו אותי ואת פרסי על הכתפיים. הבטנו אחד על השני והתפוצצנו מצחוק. הוא לא עזב לי את היד.

הופרדנו כשנזרקתי למים.

האגם היה קר מאוד יחסית לקיץ והתרטבתי לגמרי.

בעטתי ברגליי כדי לעלות למעלה אבל יד תפסה אותי.

פרסי חייך כשבועת אוויר התגבשה סביבי וסביבו, רק הרגליים שלנו בצבצו ממנה.

כשיש לך חבר שאבא שלו הוא אל הים, לא צריך למהר לשום מקום.

בן פוסידון היה יבש לגמרי בניגוד אליי.

הוא הסיט את השיער שלי ונישק אותי פעם נוספת.