לבד

"פוטר, אולי הפעם אתה תענה לנו על השאלה?"

דניס הזדקף "מה?" הוא שאל, מנומנם.

"מהו המרכיב העיקרי של השיקוי? מה יקרה אם נוסיף לשיקוי רוזמרין וקליפות של עץ במבוק?האם המיונטוס הלח שהוספנו יתיבש או יתרטב אם נשים בשיקוי מיץ עגבניות? כמה זמן צריך השיקוי להתבשל לפני שמוסיפים את תמצית האוכמניות? והאם אומנסטפוס צודק בכותבו בספר שצריך לקלף את הבומביזיון בסכין חדה ולא בקיסמים?"

דניס בהה במורה. "מה?" הוא שאל שוב.

"5 נקודות מגריפינדור." קרא הפרופסור בכעס "וורן אולי אתה תוכל לענות לנו על השאלה?"

"בודאי, פרופסור." אמר וורן "המרכיב העיקרי הוא שערות הספינקס, כי למרות שהוספנו הרבה - "

 בזמן שוורן ענה על התשובה, דניס הסתכל במבט מתנצל על  שאר תלמידי גריפינדור שהיו איתו בכיתה,הם הפנו אליו את גבם.
'אין פלא שאף אחד לא מחזיר לך מבט' חשב דניס לעצמו כשראה שכל שאר הילדים מגריפינדור מביטים בכוונה לכיוון השני 'בגללך הורידו לגריפינדור 35 נקודות ביום אחד.'  ובכל זאת, דניס הרגיש צביטה בלב כשראה שאפילו מני, שהיה הכי נחמד אליו בכיתה, הפנה אליו את גבו.
"שיעורי הבית " קרא המורה "100 שורות של השימוש בשערות הספינקס בשיקויו של אומנסטפוס, ו 50 שורות על השימוש בזרועות התמנון."
נשמע רעש של כיסאות נגררים, התלמידים התחליו להתארגן ולצאת מהכיתה.

כשדניס ניסה לצאת מהכיתה, וורן שם לו רגל. למרות שדניס היה רגיל לזה, הוא עדיין חש עלבון ובעיקר כאב חזק כשוורן  דרך לו בכוח על כף היד, ולחש בקולי קולות: "נתראה אחרי האוכל, חנונית."

הוא הביט בידו המדממת. הכאב היה בלתי נסבל.

הוא שנא את וורן וחבריו, שחשבו שכל העולם נוצר בשבילם.

הוא שנא את הוגוורטס.

הוא שנא את בית היתומים.

הוא שנא את התלמידים. המורים. 

הוא שנא את הכל.

הוא כל כך התגעגע לקול אמו, לנזיפות של אביו, ובעיקר, לצחוקה של אחותו הקטנה, בסי.

הוא ידע שלעולם לא ישמע את קולות אלה שוב.

וידיעה זו כאבה לו הרבה יותר מידו השבורה.

		הפרק הבא