זוג אחד של חצויים וזוג שני של קוסמים

ויתור זכויות לריק ריירדן וג'יי קיי רולינג אשר כל אחד מהם בנפרד המציא את הדמויות והעולמות המופלאים הללו.

אם קראתם את הפאנפיק הראשון שלי אתם בטח מבינים שאני פשוט אוהבת לשלב בניהם.

הערה: כל הדמויות בני 26 חוץ מג'יני שבת 25 אנבת' ופרסי נמצאים בלונדון בנסיון למכור פרויקט אדריכלאות של אנבת'

הפרק כאן הוא אחרי ביטוא

קמתי בבוקר מנסה לזכור איפה אני. המקום לא נראה לי כמו הדירה הקטנה שאני ופרסי קנינו ביחד, ואז נזכרתי. אנחנו במלון בלונדון. 
הגענו לכאן אתמול מאוחר בלילה, והלכנו לישון מיד כי היינו עייפים, אז לא היה לי זמן לבחון את החדר. אבל עכשיו יש לי.
החדר יחסית מרווח, אבל לא במידה מוגזמת, המיטה בחדר היא מיטה זוגית מוצעת במצעים לבנים, עם דוגמת פרחים עליהם. היה בחדר גם מטבח, שאנחנו לא נשתמש בו בגלל שהזמנו חדר שכולל גם ארוחות בוקר, צהריים וערב. החדר גם היה נקי, אפילו מאוד, יחסית לדירה הקטנה שלנו במנהטן אשר כל מקום בה היה מלוכלך וגם מבולגן.
היה לי ממש נעים בחדר, כמעט כמו במחנה החצויים בו הייתי כשהייתי ילדה.

פתאום הרגשתי זרועות עוטפות את גופי וקפצתי בהפתעה, אבל אז שמעתי קול מוכר. קולו של פרסי.

"בוקר טוב," אמר לי פרסי, לא שם לב לכך שהקפיץ אותי.

"בוקר טוב," אמרתי בנימה רגועה הנוגדת את תחושת הבהלה אשר הרגשתי כמה שניות לפני כן.

"מה אנחנו עושים היום?" שאל פרסי, שוכח מכל התכניות שלנו.

"מוכרים את התוכניות שלי לחברת בנייה, מוח אצה." אמרתי, מזכירה לו את מה שקבענו ומשתמשת בכינוי המקנטר בגלל ששכח.

"אה, נכון." אמר, נזכר, וחייך אלי.

"אני הולכת להתארגן." הודעתי לו, לקחתי את בגדי שהיו מוכנים מראש, נכנסתי אל חדר האמבטיה הקטן שהיה צמוד לחדר, והתחלתי להתלבש.
כעבור כמה דקות הבטתי בעצמי במראה, מרוצה. לבשתי גופייה כתומה, שתמיד הזכירה לי את מחנה החצויים, וג'ינס שהגיע לי עד הברך. סידרתי את שיערי בקוקו כרגיל ונעלתי נעליים בצבע לבן.
יצאתי מחדר האמבטיה, שמה לב לכך שפרסי ניצל את הזמן והתלבש גם הוא. הוא היה לבוש בחולצה כחולה, ג'ינס ונעליים, שגם הן היו כחולות. כרגיל. יש לו אובססיה לכחול, למרות שהוא מכחיש כאני מציינת את זה בפניו.

"אז מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" שאלתי. "הפגישה הראשונה היא יותר מאוחר," אמרתי בתקווה לרעיון מצידו. כן, באופן נדיר לא היה לי רעיון. הייתי כבר לחוצה מהפגישה.

"ממש עכשיו אני רוצה לאכול," אמר פרסי, גורם לי לצחקק קצת. טוב, זה היה צפוי.

"ומה אחרי זה?" שאלתי, מקווה לתשובה קצת יותר רצינית מצידו.

"ללכת לראות את מה שיש למלון הזה להציע, כי אני לא מתכוון לבלות את החודש האחרון בשעמום." אמר. והאמת, הוא צדק, אנחנו התכוונו להישאר כאן חודש בתקווה למכור את התוכניות שלי לחברת בנייה, ואני בכלל לא חשבתי על מה שיש למלון הזה להציע.

"אז בוא נלך קודם לאכול," אמרתי. אחרי הכל אנחנו באמת צריכים ארוחת בוקר.

"אחרייך" אמר בטון שגרם לי לחייך ופתח את הדלת.

כשהגענו אל חדר האוכל הופתעתי לראות כמ הוא ריק, השעה הייתה עשר בבוקר, וזו שעה שרוב האנשים אוכלים בה ארוחת בוקר באמריקה. אבל אולי זה לא ככה באנגליה. ניגש אלינו מישהו בעל שיער חום ועניים בצבע חום התואם את שיערו, מלצר כנראה. הוא נראה בן שלושים בערך.

"שלום, אני ניל, ואני אהיה העוזר שלכם במשך החודש הבא. אתם אדון וגברת ג'קסון, נכון?" שאל במבטא בריטי שהרבה פעמים שמעתי אותו מפי תיירים באמפייר סטייט, כאשר הייתי צריכה לבקר באולימפוס.
"כן, אלה אנחנו, אבל איפה כל שאר האורחים?" שאל פרסי.
"כל שאר אורחי המלון החליטו שלא להזמין ארוחת בוקר, אלא להכינה בעצמם, ולכן אתם היחידים כאן." ענה ניל.

"למה?" שאלתי, מסוקרנת.

"רוב אורחי המלון לא רצו לבזבז מכספם על ארוחות הבוקר, אבל אני שמח שאתם החלטתם שכן." אמר. מוזר אצלנו באמריקה לרוב כן קונים את האפשרות הזאת גם אם זה עולם הרבה כסף פשוט אין לנו כוח להכין לבד כשאנחנו במלון כנראה כאן זה אחרת.

"בסדר, אז איפה נשב?" שאלתי.

"כאן," אמר והצביע אל שולחן זוגי שהיה קצת מפואר, אך לא יותר מדי.

"אוקיי, ניקח אוכל ונלך לשם, תודה רבה." אמר פרסי, והלך לקחת צלחת ואני אחריו.
פרסי הוביל אותי אל דלפק שלא ראיתי עד עכשיו וכל אחד מאיתנו ביקש את מה שרצה.

לאחר שאכלנו הלכנו לראות איזה מין אפשרויות יש למלון להציע וגילינו שיש כאן: ברכה, כמו בכל מלון, אבל פרסי התלהב בכל זאת. ספרייה, שבה לא היה אף אחד, ושמחתי על כך כי ככה אוכל לעבוד, וגם כל מיני אפשרויות אחרות שלא עינינו אותנו כי כל אחד מצא את האחת שבשבילו. לפרסי הברכה ולי הספרייה.
הצצתי בשעוני והופתעתי לגלות שכבר שתיים עשרה, וזה אומר שהפגישה מתחילה בעוד חצי שעה. מיד שראיתי זאת מיהרתי אל פרסי והלכנו אל המכונית ששכרנו אתמול בשדה התעופה.
הגענו לפגישה הכי מהר שיכולנו, אך בכל זאת הגענו שתי דקות באיחור.

שמחתי שכשהלכנו הבאתי איתי את התרשימים, וגם שמחתי שאני עומדת להגשים את החלום שלי, והפעם לא רק המקורבים אליי ידעו זאת אלא גם הרבה אנשים שאני לא מכירה.

כשהגענו ראיתי איש עגלגל מעט בעל שיער שחור, ולפני שיכולתי להגיב האדם פצח בדיבור.
"אוו, אדון וגברת ג'קסון, בואו שבו. אני הבנתי שאתם רוצים לפגוש אותי בנוגע לפרוייקט שאת גברת ג'קסון הכנת." אמר וכמובן צדק.

"כן," אמרתי במהירות.
"אוקיי, גברת ג'קסון, את מודעת לכך שאת ממש צעירה ויש לך עוד דרך לעבור בחיים?" אמר, מעורר בי חשש.

"כן," עניתי שוב במעט יותר חשש ממקודם.

"מבחינה חוקית, אם אני אראה אפילו את הטעות הכי קטנה אצלך בתוכניות אני אוכל לדחות הצעתך, אבל אני מתכוון להתייחס אלייך כמו כל אדם אחר." אמר, מרגיע אותי.

"בסדר, אלו הן התוכניות." אמרתי, פורסת לפניו את התוכניות ומסבירה לו עליהן.

מבחינה טכנית, כל אדם שאין לו מושג קטן באדריכלאות היה רואה בתוכניות סתם תוכניות של שכונה של בתים פרטיים, אבל היה בזה יותר מכך.
בכל בית בשכונה היה סגנון אחר. למשל את הבית המרכזי בשכונה עיצבתי בסגנון יווני, אשר למדתי בשנותי במחנה החצויים, אבל למשל את הבית לידו עיצבתי בסגנון רומי שלמדתי מביקוריי המועטים במחנה יופיטר.
היו גם בשכונה היו גם כמה בתים שעוצבו בסגנון שלא היה מיוחד, בשביל שגם אנשים רגילים יוכלו לאהוב את הסגנון. 
אני הייתי מרוצה מהעבודה, אבל דעתי לא הייתה חשובה, אלא דעתו של המנהל של התוכנית, שזה היה האיש שישב מולי ברגע זה.
סיימתי להציג לו את התוכניות ולאחר דקות שנדמו לנצח הוא דיבר.
"כן, אני חושב שאנחנו נוכל לעבוד עם זה..." אמר ורצה להמשיך אבל קטעתי אותו באמצע.

"באמת? תודה." אמרתי, מתרגשת, והסתכלתי אל עבר פרסי וראיתי שגם הוא מחייך.
"לא נתת לי לסיים את משפטי, גברת ג'קסון. אני חושב שאנחנו יכולים לעבוד עם זה. בתנאי שאתם שניכם תהיו נוכחים בפגישות עם קונים פוטצניילים, וזה מתחיל כבר ממחר." אמר, אבל לי לא היה אכפת מכלום. אני עומדת להגשים את החלום שלי.
"אנחנו נשמח," אמר במקומי פרסי, שכנראה שם לב שאני מאושרת מעבר לגדר הרגיל ברמה כזאת שאני לא מסוגלת לענות.

"אוקיי, אז קבענו. מחר אתם פה בשעה אחת, יש לנו פה פגישה עם זוג קונים, שכאשר פרסמנו לראשונה את המידע על השכונה אהבו את תיאורה." אמר.

"בסדר. איך קוראים להם?" שאלתי.

אווו, שמם הוא הארי וג'יני פוטר. אני חוזה שתסתדרו איתם, הם למעשה בגילכם." אמר.

טוב זהו מקווה שאהבתם

		הפרק הבא