סוורוס סנייפ ישב על הספה בביתו. הוא נזכר בפעם האחרונה שראה אותה. אבל זה לא היה מה שקיווה. הוא ציפה לצחוקה, שנשמע כמו צלצול פעמונים. ציפה לחיוך מתוק על פניה היפות. אבל הוא קיבל אותה אחרת. עיניה הירוקות לא הסתכלו עליו בחיבה. אבל גם לא בשנאה, אלא בפחד. פחד טהור. מבטה הרדוף הכאיב לו. הוא עדיין זוכר את עוצמת הכאב, שחדר אל ליבו והקפיא אותו. לילי. לילי שלו. אבל גם אז היא לא הייתה שלו. רק של פוטר.
לאט לאט, נעצמו העיניים השחורות, עצובות. הראש נשמט אל ידית הספה, והשיער השחור נזרק לאחור.
"..."מה אתה רוצה, סוורוס?" אישה בעלת שיער ארוך, אדמוני ועיניים ירוקות נכנסה בדלת הבית. "לילי... לילי!" סוורוס רץ אל האישה, אך כשראה שהיא נרתעת, נעצר בעצב.
"את שונאת אותי, נכון?"
"סוורוס! איך אתה אפילו מעיז לשאול אותי, כאילו אתה לא יודע! אבל גם אם לא, כן, אני שונאת אותך! אתה שוכח מי אתה, סנייפ?" לילי אוואנס הדגישה את שם משפחתו של הקוסם הנכלם שניצב מולה, וזה התכווץ בבושה. "ו-הכי חשוב, סנייפ. אתה שוכח מי אני? למה אתה לא מסגיר אותי? אתה יודע שאני במסדר! קדימה! אני מחכה, סנייפ! תסביר לי למה!"
סוורוס חפן את פניו בידיו, ולילי הספיקה לראות שכתפיו, החסונות בדרך כלל, רועדות. אבל הוא הזדקף והישיר אליה פנים כאובות.
"לילי..."הוא ביטא ברכות את שמה והתקרב אליה. "אני כל כך מצטער. כל כך! אני מתחרט על הרגע בו אמרתי את המילה הנתעבת ההיא, שהרסה הכל..." הוא נאנח ולילי פתחה את פיה, אולי כדי לנחם אותו? אבל היא סגרה את פיה בלי לאמר דבר.
"אבל, לילי, ביקשתי ממך לבוא היום כדי לתקן, או לפחות לנסות. את לא-" "סוורוס," ליבו פרח בחזהו. "אתה לא מבין? אני לא רוצה שתנסה. כבר ניסית. לפני הרבה זמן, זה נכון, אבל אני עדיין מרגישה אותו דבר. אתה בעצמך יודע, סוורוס, שאני לא שוכחת מהר.
"אבל גם אם הייתי שוכחת, אתה חושב שהיה קל לי ולך להשאיר הכל מאחורינו? אתה אוכל מוות- לא, סוורוס, שלא תעיז להכחיש!" צעקה לילי כשביקש להסביר לה, שיעשה הכל בשבילה.
"שלא תעיז..! ומה עם ג'יימס? היית מוכן להסתדר איתו?" היא סקרה את פרצופו. נראה שהבחינה בהבעת התיעוב שהייתה על פניו, למרות כל מאמציו להסתיר אותה. "לא, סוורוס. לא השתנית. ו-" היא התקרבה, וכעת הם נצבו אחד מול השניה, וסוורוס יכול היה לראות דמעה מנצנצת על ריסיה. "סוורוס, ג'יימס השתנה. השתנה יותר משתוכל אתה להשתנות אי פעם!" היא ניגבה את לחיה, עליה זלגה כעת דמעה בודדת.
ואז זה קרה. הוא תפס את כתפיה של לילי, עצם את עיניו, ונישק אותה. נישק את שפתיה הרכות, שפעם היו מתעוותות בחיוך כשהייתה רואה אותו מרחוק. אבל עכשיו השפתיים האלה רק נפערו בזעם, ושנייה אחר כך, היא סטרה לו.
"סנייפ!" היא צרחה בזעם. "סוורוס סנייפ! איך אתה מעיז?!" סוורוס הרים אליה את מבטו, ועיניו הכבויות נתקלו בעיניה הירוקות, בהן השתקפו עכשיו זעם, סלידה ותיעוב. וזה היה הדבר שהכאיב לו יותר מהכל. הוא שחרר אנקה ואחז את לחיו בידו. הוא התמוטט אל הרצפה בחבטה עמומה
לילי אוואנס יצאה מהבית, טורקת אחריה את הדלת ומשאירה את סוורוס לכרוע ברך על רצפת הבית, ולהביט בדלת בצפייה שתחזור.
אבל היא לא חזרה. היא לא נכנסה פנימה. לא כרעה לידו, מנסה לעודד אותו.
לילי אוואנס הלכה... בלילה שאחרי, ליל כל הקודשים, נרצחה לילי אוואנס..."
"לילי!"
סוורוס סנייפ התעורר בבהלה, מכוסה בזיעה, ובעיניו עולות הדמעות. הוא הזדקף על הספה בשעה שהרגיש גוש מכאיב בגרון.
"אוי, לילי... למה הלכת?" הוא לחש לעצמו, וחפן את פניו בידיו. הדמעות זלגו, והוא לא התאמץ לעצור אותן.
"אני אוהב אותך, לילי אוואנס." לחש סוורוס. ושם, מוקף בספריו, נרדם אחרי שעות ארוכות של בכי, ושקע בשינה רדופת סיוטים על עיניים ירוקות.
|