מחנה הקיץ של דאדלי

פאנפיק (שהוא לא פיקצר) ראשון שלי. את הפרק הראשון פירסמתי בתחרות "מחנה קיץ", ואמרו לי להמשיך אותו, אז המשכתי. יכול להיות שיהיו רק שלושה פרקים, כמספר הפרקים של התחרות, אבל נראה לי שאני אמשיך את זה. 

ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג המדהימה, ותודה רבה לאיילת שביטאה לי את הפרק הראשון במקור.

ילד שמן מאד קפץ ממכונית כחולה. אדם שמן עוד יותר (עד כמה שהדבר היה אפשרי) יצא בכבדות מהדלת הקדמית וניגש אל תא המטען. בהינף יד שהיה יכול למוטט קוף שימפנזה בוגר הוא פתח אותו, והוציא שלוש מזוודות נסיעות גדולות, כל אחת מהן מהסוג שלוקחים כשנוסעים לחודש לחו"ל, ותיק גב שכלב בולדוג מכובד היה נכנס בתוכו בנוחות. הוא סחב את כל הציוד לערימה מכובדת של כבודה, שכבר הונחה שם כשהגיעו, כשהוא חוזר שלוש פעמים אל צעדיו כדי להעביר את כול המטען, בעוד בנו בעל הפרצוף החזירי, העיניים הכחולות הקטנות והמימיות והשיער הבלונדיני עמד בצד ושוחח עם ילד רזה שפרצופו דמה במידה מחשידה לפרצופה של חולדה.

האב ניגש אל בנו, טפח לו שתי טפיחות הגונות על גבו, הסתובב אל המכונית, טרק את דלתה בחוזקה ופנה לנסוע משם, בעודו מתעלם מיפחותיה של האישה הבלונדינית, רזה ובעלת צוואר ארוך מהרגיל שישבה במושב הקדמי. המכונית נעלמה משם, מותירה מאחוריה שובל אבק.
דאדלי דארסלי מתח את זרועותיו לאחור. זמן רב הוא מבקש מהוריו שירשו לו ללכת למחנה הקיץ הזה, שרבים מחבריו הולכים אליו כבר כמה שנים. בדרך כלל לא הייתה לו שום בעיה להשיג את מה שרצה, אך הפעם אמו לא רצתה להיפרד ממנו, לאחר שהותו רוב השנה בפנימיית סמלטינגס, הלא פחות מבוקשת ממחנה הקיץ היוקרתי. לאחר בערך שלוש שנים של תחנונים נעתרו הוריו לרשום אותו למחנה, בטענה ש"דאדלוש סמאדלוש" שלהם כבר מספיק בוגר להסתדר לבדו במשך שבועיים פחות יום.
"סוף סוף." דאדלי חייך אל פירס פולקיס, חברו הטוב ביותר. "סוף סוף. אתה לא מבין כמה הייתי צריך להתחנן כדי להגיע לכאן. אבל-" הוא המשיך בקול מאיים, "זה לא שאני בדרך כלל מתחנן, נכון?" פירס הנהן נמרצות, והם הלכו לעבר סככה, שבצילה התכנסו שאר הילדים. לאחר תדרוך ראשוני קצר מפי מדריך גבוה עם שיער שחור קצוץ התפזרו כל הילדים בין בקתות העץ, שבכל אחת מהן שתי מיטות קומותיים. לאחר ויכוח קטן (דאדלי הרביץ לילד וצעק על השני) תפסו השניים את המיטה שליד החלון, דאדלי למעלה ופירס למטה.
את אחר הצהריים הם בילו במשחק במשחקי המחשב שהביאו מהבית ובטורניר הורדות ידיים (דאדלי ניצח, ל"הפתעתו" של פירס), וכאשר ירד הערב הם הצטרפו לקומזיץ שנערך במרכז המחנה (דאדלי צעק על המדריך כדי שיביא לו עוד מרשמלו). כאשר חזרו לחדרם, לקראת חצות, שניהם נרדמו כמעט בין רגע. (דאדלי "שכח" לצחצח שיניים).
באמצע הלילה דאדלי ופירס התעוררו מרעש קולות נפץ שנשמעו ממיטת הקומותיים שלידם. שני השותפים שלהם לחדר, ילד נמוך עם שיער בהיר וילד עם שיער שחור קצר מתולתל ישבו על המיטה התחתונה עם הגב אליהם, וכנראה החזיקו משהו שהוציא קולות. הילד הבהיר אמר לחברו, "דווקא לא רע כמו שחשבתי, במחנה הזה של המוגלגים, אולי אפילו נבוא לכאן גם בשנה הבאה." דאדלי כחכח בגרונו, והשניים הסתובבו. הוא קלט ששחור השיער החביא בזריזות משהו, ועיניו גם הספיקו לקלוט מה זה. מקל עץ.
"שלום," אמר בהיר השיער, והוציא את דאדלי מהרהוריו. "אני שיימוס פיניגן, וזה חברי, דין תומאס."

_____________________________________________________________________________________

ת"ב? שלוש תגובות ואני ממשיכה.

		הפרק הבא