לבד על המים

הערה: זהו פאנפיק מתורגם. ויתור זכויות לMadLori. כל הזכויות על התרגום שמורות לי.

צער הוא גופי על הגלים

צער הוא הילדה שבמערתי

אני חי בעיר הבנויה מצער

הוא בדבש שלי, הוא בחלב שלי

אל תשאיר את חצי ליבי לבד על המים

כסה אותי בסחבה ותקנן בנשמתי

כי אני לא רוצה להתגבר עלייך

"דה נשיונל" (The National)

***

אני יושב ושומע את המילים. אני חסר תחושה.

לא ניתן לניתוח. עמוק. לחץ תוך-גולגולתי. נורא מצטער. אפשרויות. הסדרים.

שרלוק יושב לצידי ברגליים משוכלות. "כמה זמן יש לי?" זה כל מה שהוא שואל.

מנתח המוח הוא חברי לכיתה מ'בארטס'. הוא אדם טוב. הוא מביט בי באהדה, בהתחשב במה שכולם עשו. לי זה לא כל כך משנה. "חודש. בחוץ."

יש לי עוד שאלות אבל שרלוק נעמד על רגליו. "תודה לך, דוקטור. בוא, ג'ון." והוא יוצא מהחדר. אני קם כדי ללכת בעקבותיו.

"ג'ון – אני כל כך מצטער," אומר ידידי הותיק. "נוכל לגרום  לנוחיותו."

אני צוחק. אני מופתע לשמוע צחוק בוקע מפי. "הוא לא היה נינוח במשך כל חייו. אין צורך להתחיל בזה עכשיו."

***

אנחנו לא אומרים כלום במהלך הנסיעה במונית הביתה. אני בוהה מחוץ לחלון. הביטו בזה. תראו את העולם, עדיין מסתובב. אני מרגיש כאילו אני נופל. אצבעותיו של שרלוק מתופפות על ברכו. הוא יוצא מהמונית לפני שהיא מספיקה לעצור ונכנס לדירה, עולה בריצה למדרגות. ואז הוא מתמקד במסמכים שלו. מחפש, הופך ומתחפר. אין לי מושג מה הוא עושה.

אני פשוט עומד שם. "שרלוק." הוא לא מגיב. "שרלוק!"

"שיהיה לך ברור, ג'ון, שאני לא מעוניין בבחינת המצב הרגשי שלי כרגע."

"אז מה לגבי מצבך הפיזי?"

הוא נוחר. "בהתחשב במה שהרגע נאמר לי, מה יכול לשנות עכשיו?"

"אנחנו צריכים לדבר על זה."

"על מה?" הוא משליך תיקייה ומסתובב כדי לעמוד מולי. "שיש לי חודש לחיות?" המילים פוגעות בי כמו הפגיעה העמוקה של האש הכבדה, בתחתית עמוד השדרה שלי. "אני חושד שאתה הוא זה שצריך לדבר על זה."

"כן, בסדר, נכון. שרלוק..."

"הדאגה היחידה שלי היא כמה זמן אוכל להמשיך בעבודתי לפני שאהיה נכה."

אני מתקשה להאמין. "עבודתך?"

הוא עוצר, סוף סוף, ונעמד מולי. "אני תלוי בך בכל הנוגע לאמ, ג'ון. אז תן לי את האמת עכשיו."

אני לוקח נשימה עמוקה. ניתוק. צף הרחק כמו בלון. קשור אותו אליך כדי שתוכל למשוך אותו בחזרה אחר כך. "כאבי הראש שלך יחמירו. אתה תתחיל לחוות אפזיה וקשיים בדיבור. שיווי המשקל שלך יושפע ובקרוב לא תהיה מסוגל ללכת או לעמוד. התהליכים ההכרתיים שלך ייפגמו והראיה שלך תתחיל להיעלם. אתה תחווה בחילה, סחרחורת, כאב וחולשת שרירים. בסופו של דבר תאבד את הכרתך."

הוא מהנהן. "אין כל ספק שבעיות שיווי המשקל והאפזיה כבר התחילו." אני מהנהן חזרה. "אני לא רוצה לעבור את כל זה, ג'ון." הוא פוגש בעיניי. הוא נראה רגוע, אבל אני מכיר אותו כפי שאף אחד לא מכיר, אולי כפי שאף אחד מעולם לא הכיר. ואני רואה שעכשיו שרלוק מפוחד. 

"ואני לא יכול לצפות בך עובר את כל זה." הרעיון לצפות במוחו מתדרדר, מודע במעורפל שבעבר הוא היה מיוחד אך לא מסוגל לזכור מדוע או כיצד גרוע מהמחשבה לאבד אותו. לראות את האנרגיה חסרת הגבולות שלו לכודה בגוף שלא מציית לפקודותיו, מופל באומללות על ידי הגידול הזר במעמקי מוחו.

אני יודע מה הוא רוצה. שאלוהים יעזור לי, זו הקלה. "אני אטפל בך."

פניו מתרככות בדקדקנות. "אני יודע שתטפל בי." ואז קור רוחו חוזר. "בלי זריקות."

לרגע אני מבולבל. "זאת תהיה הדרך הפשוטה ביותר."

"לא יהיו שום חשדות כלפיך. הם צריכים להאמין שעשיתי זאת בעצמי. יש כדורים?"

"כן. ייקח להם קצת יותר זמן. חצי שעה. אבל זה יהיה נטול כאבים."

"טוב. שמור על הכדורים וניקח אותם יום אחד, בזמן המתאים. אני אמשיך לעבוד ואתה לא תספר לאף אחד על מצבי. מובן?"

אני מבין. אני מבין שלא אוכל למלא אחר בקשתו והוא יודע את זה, אבל כולם ישמרו על המצב העדין שאיש לא יודע עליו. "בסדר."

"אנחנו נחליט כשיגיע הזמן. אם מישהו רוצה לראות אותי, אני מניח שאני צריך לאפשר לו את זה, אבל את היום האחרון אבלה לבדי."

גרוני מתהדק. "לבד?"

"כן. לכן אני מקווה שתוכל לדחות את הניתוח באותו יום. לא ישימו לב לזה."

הקלה מציפה אותי. "אה. אני בטוח שהם יבינו."

הוא שומע משהו בקולי ומתקדם צעד אחד. "ג'ון. כשאמרתי 'לבד' התכוונתי..." הוא מכחכח בגרונו. "טוב. אני מקווה שזה מקובל עליך."

מקובל. החבר הכי טוב שלי הרגע הודיע לי שהוא רוצה להעביר את יומו האחרון על פני כדור הארץ לבד, איתי. אין שום חלק מקובל בזה.

מוחי מסרב להשלים עם העובדה שהוא עוזב. אני בקושי יכול לזכור את חיי בלעדיו. לאט לאט הוא הכניס את עצמו לכל הזכרונות שלי, כאילו הוא היה שם מאז ומתמיד. הוא שם באפגניסטן, יושב על מיטת השדה לידי, מעיר לאנשים האחרים, מטריד אותי כשאני מנסה לתפור את פצעיו של מישהו. הוא ב"בארטס", מפריע ללימודים שלי כדי לגרור אותי אל חדר המתים, גונב את ספרי הלימוד שלי ומסמן בעט אדום את הטעויות שהוא מוצא. הוא איתי בבית הספר, בבית, בפארק בו שיחקתי בילדותי.

אני עומד בסלון שלנו וצופה בו חוזר למסמכיו. בשלב כלשהו בשנתיים האחרונות הוא ואני הפכנו להכלאה. שרלוק-וג'ון. החיבור נהיה כל כך מושלם שאפילו כשהיינו מופרדים במשך ימים או שבועות, כפי שקרה מדי פעם, אני עדיין מרגיש את התפר הבלתי נראה שמחבר אותי אליו. לרגע אחד, אני כועס. כי הוא לא יהיה זה שייאלץ לחתוך חצי מעצמו ולחזור להיות ישות יחידה. ג'ון-ו(...). ובכל זאת, התפר יישמר. אני אקבור את הצלקת כדי לזכור מה איבדתי.

אנחנו מציגים את עצמנו כשותפים לדירה. בעצם אנחנו מתכוונים שאנחנו חברים. אנשים מניחים לפעמים שאנחנו מאוהבים. אף אחד מהתיאורים אינו מדויק. אני לא בטוח שבשפה האנגלית יש מילה מתאימה לתיאור. הארי קראה לנו פעם "שותפים הטרוגניים לחיים." שרלוק אהב את זה. זה גרם לו לצחוק. אני לא יודע אם גם זה מתאים. אנחנו פשוט – ובכן, אנחנו פשוט אנחנו.

כל מה שאני יודע זה שיש חור גדול בחזה שלי והוא נפער ומתרחב ונעשה חלול ובכל רגע הוא עומד לבלוע אותי ואני לא יכול לתת לו לראות את זה. "אני צריך לצאת לזמן-מה," אני אומר. האשמה שלי על כך שאני משאיר אותו לבד בהתחשב בחדשות שנתנו לו ממותנת על-ידי הידיעה שהוא יעדיף להיות לבד מאשר להתמודד איתי מביע רגש כלשהו.

הוא מהנהן קצרות לכיווני. "נתראה אחר כך."

אני מסתובב ויורד במדרגות. הבטן שלי מתכווצת. אני צריך להישען על הקיר לזמן קצר. אני מצליח לצאת החוצה ועוצר מונית.

אני מחזיק מעמד עד שאני מגיע לביתה של שרה. מערכת יחסים נוספת בחיי שנוגדת סיווג. חברה? לא. ידידה? כן, אבל יותר מזה. חברה לזיון? במקרים מסוימים. המונחים האלה יכולים להתאים, אלא שהיא הייתה בסוד העניינים בנוגע למה שאני עובר עם שרלוק יותר מכולם. היא יודעת על התפר. זה מונע מאיתנו לעשות מה שקיווינו לעשות בהתחלה, אבל אנחנו לא מסוגלים לחזור ולהיות סתם ידידים. אז אנחנו מרחפים באזור לא-מוגדר. היא יוצאת עם אנשים אחרים. לי יש את שרלוק.

היא רואה את פניי ומושכת אותי פנימה. "מה קרה?"

אני רועד. "שרלוק."

"מה הוא עשה הפעם?"

"והוא הלך והשיג לעצמו גידול מוחי מחורבן."

***

היא מחזיקה אותי בזמן שאני מתמוטט ומתייפח ברמה שאמורה לגרום לי להתבייש, אבל איכשהו החיים עם הריחוק התמידי של שרלוק הותירו אותי לא-נבוך להפליא בנוגע למה שאני מרגיש. הפכי להתגלמות האנושיות שלו. אני חייב לבטא את כל הרגשות שהוא מדכא, כך שאני ממלא אחר חובה כפולה.

אני מספר לה על הכדורים שאני צריך, ועל התוכנית של שרלוק. אני חצי-מצפה ממנה להתנגד, אבל היא מהנהנת ומציעה את עזרתה.

"כמה זמן אתה חושב שיעבור לפני ש – שהוא ייקח מספיק?" היא שואלת בשקט.

אני מחזיק מטלית קרה על פניי המיוזעות. אני לא יכול ללכת הביתה כשאני נראה ככה. "אני לא חושב שזה ייקח יותר משבועיים. זה קורה כל כך מהר, שרה. הבחנתי לראשונה בכאבי הראש שלו לפני שבוע, לעזאזל." אני שומע את קולי נשבר.

שרה מחליקה את השיער מהרקה שלי. "אני כל כך מצטערת, ג'ון."

"זה לא הוגן. למה הוא?"

"למה כל אחד אחר?"

"אבל הוא – אנחנו צריכים אותו. אנשים לא יודעים מה הוא עושה, כמה הוא עושה." אני משפשף את פניי בבגדים הלחים ומניח לראשי לצנוח על הספה. "אני חייב לחזור. אני צריך חופש מהעבודה. אסור לו להיות לבד. הוא עלול להזדקק לעזרה רפואית בכל רגע."

היא מנענעת את ראשה. "ברור. אבל זאת לא הסיבה." אני רק מביט בה. "זה בסדר להודות בזה."

"מה?"

"שאתה רוצה לבלות איתו כמה שיותר זמן לפני הסוף."

השפה שלי רוטטת שוב. הסוף. הסוף שלו. אלוהים, זה לא יכול להיות אמיתי. "חשבתי שהיה לנו כל הזמן שבעולם."

שרה מחבקת אותי ואני בוכה עוד קצת. אני מרגיש מטופש אבל זאת הדרך הכי טובה להוציא את זה. אני לא יכול לעשות את זה מול שרלוק.

והיא צודקת. מהרגע שאחזור הביתה, אני לא אעזוב אותו יותר.

***

הוא עובד. אני לא הולך לנתח. אנחנו לוקחים חקירה אחר חקירה. הוא לא ישן, אז גם אני לא. אני תופס תנומות קצרות כשהוא מתקלח, או כשהוא עסוק במשהו שאני לא יכול לעזור בו.

 אני לוקח את לסטרייד הצידה ומסביר לו בשקט את המצב. הוא נראה המום, אבל חוזר לעצמו במהירות. אני מבטיח ליידע אותו כשההחלטה תתקבל. אני עושה את אותו הדבר עם אנג'לו.

שרלוק מתעקש שלא נספר לגברת הדסון. לשם שינוי, אני מסכים. אם נספר, לעולם לא נוכל להרחיק אותה. אנחנו נחכה עד שלא נוכל לדחות את זה.

שרה מביאה לי את הכדורים. שני כדורים, לבנים וחלקים. אני שומר אותם עליי כל הזמן. הוא לא ייקח אותם בלי העזרה שלי, זה יגרום לו להיות מתוסכל ופשוט להגיד לעזאזל עם זה ולבלוע אותם, והמחשבה על לחזור מהקניות ולמצוא אותו – ובכן. אני שומר את הכדורים עליי.

במשך כמה ימים נראה שמצבו לא מחמיר. אז, המתיחות בפניו מראה שכאבי הראש לא מפסיקים למרות משככי הכאבים. הוא מועד מדי פעם. אני עומד קרוב יותר אליו כשאנחנו בזירות פשע.

שבוע לאחר האבחון שלו, אני מוצא אותו מקיא בחדר האמבטיה. הוא חיוור ומיוזע. אני נותן לו זופרן ונראה שזה עוזר.

באותו יום הוא חווה את מקרה האפזיה המשמעותי הראשון שלו. הוא עומד שם, מוכן לפרוס הכל, ולפתע המילים לא יוצאות. אני רואה את הלסת שלו עובדת, העיניים שלו, המוח שלו מוכן להראות לנו איך הרמזים מתאימים זה לזה, והמילים לא באות אליו. הוא מביט בי עם פאניקה בעיניו, בקושי נראה מאחורי המסוה ששרלוק תמיד עוטה כדי להסתיר את מצבו הרגשי, המסוה שבדרך כלל רק אני רואה מעבר לו, וגם זה לעיתים רחוקות. "ג'ון," הוא מגמגם.

"מה יש?" אני אומר, מכוון למשהו, כל דבר שלא קשור למה שהוא עמד להגיד.

הוא מסיט את מבטו. "זה הדגם האחרון של 'סיטרואן'." והוא לוקח נשימה עמוקה, חוזר לעצמו ומסוגל להציג בפנינו את המסקנות שלו. סאלי מקמטת את מצחה. לסטרייד נאנח כשאנחנו מחליפים מבט מהיר.

זה מתחיל.

***

אני חוזר הביתה מהקניות ופוגש את מייקרופט יורד במדרגות. הוא נראה חיוור ושחוק. "הו, ג'ון," הוא אומר במתינות. "מצטער שפספסתי אותך."

"אז לא היית צריך לחכות עד שאצא כדי לבקר," אני אומר ברוגז. אם מייקרופט חושב שאני טיפש נראה שהוא לא שם לב.

"לשרלוק יש עניינים שבהם עליו לדון איתי."

אני מהנהן. "עדיף שאני אעלה." אין לי זמן בשבילו כרגע.

שרלוק יושב בכיסא העור, רגליו מקופלות תחתיו. הוא מסמן לי לשבת בכיסא האחר. "שב, ג'ון. יש עניינים לדון בהם. אני לא אוהב לבזבז זמן על דברים כאלה, אבל נראה שזה הכרחי."

אני מתיישב. "מה העניין?"

הוא מחזיק כמה מסמכים בידו. אני מזהה אותם. "במקרה והתוכנית שלנו תשתבש," הוא אומר. "אם אתמוטט או אחווה ירידה משמעותית, תהיה רשאי להחליט החלטות רפואיות עבורי."

הייתי חושב שארגיש משהו בקשר לזה, אבל אני לא. כפי שהוא אמר, אלה סתם עניינים. עניינים של גסיסה. אני חותם על המסמכים. "הנה."

הוא מקמט את מצחו. "לא ציפיתי שתסכים כל כך – בקלות."

"לא נזדקק לזה. תעשה את זה בתנאים שלך."

"אני מקווה שאתה צודק." הוא מכחכח בגרונו. "עדכנתי את הצוואה שלי. אתה מקבל הכל, מלבד כמה פריטים משפחתיים שמייקרופט ייקבל. תרגיש חופשי לחלק את חפציי למכריך בהתאם לשיקולך."

אני נאנח. "אני לא רוצה את החפצים שהיו שלך, שרלוק."

"אז תשרוף הכל," הוא אומר, אדישות בקולו. "מה זה משנה? כל מה ששייך לי שייך גם לך בכל מקרה, דבר לא ישנה, ואני לא יודע מה ייעשה עם הרכוש שלי בכל מקרה, אז קח מה שמוצא חן בעיניך וזרוק את השאר."

אני רק מביט בו. הוא מביט חזרה. אני מוחרש על ידי הרעש של מה שאנחנו לא אומרים.

***

יומיים מאוחר יותר שרלוק מועד פעמיים וכמעט נופל. בפעם השניה אני מוביל אותו אל ספסל סמוך ומושיב אותו. הוא היה שקט מאוד באותו היום.

"אני לא יכול לראות בעין הימנית שלי, ג'ון," הוא לוחש. אני שומע חלחלה בקולו. "זה קרה לפני חצי שעה."

אני רק מהנהן. "כדאי שנחזור הביתה."

"החקירה כמעט גמורה. בוא נסיים אותה." הוא מביט בי, מתחנן.

"הלוואי שהייתי יכול לעצור את זה," אני לוחש.

הוא מושיט את ידו ותופס בידי. אני אוחז בה בחוזקה. ממש לא אכפת לי אם מישהו מקבל רושם מוטעה.

אנחנו מסיימים את החקירה. שרלוק נשען עליי בזמן שאנחנו עולים במדרגות לדירה שלנו. שיווי המשקל שלו התדרדר באופן משמעותי ביום האחרון.

אני מושיב אותו ובודק את לחץ הדם שלו. הוא גבוה. לחץ הדם שלו עולה. יש לו חום. תגובות האישון שלו לא אחידות. הוא קורא את התוצאות על פניי. אני מתחיל לקום והוא תופס אותי. "ג'ון," הוא אומר, ואני יודע מה מגיע.

"עדיין לא," אני ממלמל.

"הגיע הזמן."

אני פוגש בעיניו. "בבקשה, שרלוק."

"היום רביעי, נכון?"

"כן."

הוא נאנח. "שישי בערב, אם כך."

זאת התוכנית. יומיים של הודעות. היום הראשון יוקדש לכל האנשים בחייו שפשוט נכנסו כדי לשאול אותו שאלה או לתת לו משהו. היום השני יוקדש לנו.

הכדורים מרגישים כבדים בכיסי.

***

בבוקר הבא כאבי הראש של שרלוק מחמירים עד כדי כך שהוא לא מסוגל לסבול אור. שמרתי כמה משככי כאבים בשביל זה, והם עוזרים. הוא מתעקש ללבוש את בגדיו הרגילים. הוא מעמיד פנים שהוא לא מתכנן לפגוש מישהו היום, אבל הוא יודע מה עומד לקרות.

הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא זה שממנו חששנו יותר מכל. נגיע הזמן לספר לגברת הדסון. אנחנו יורדים לדירה שלה ומושיבים אותה.

היא בוכה ונאחזת בו. שרלוק מחבק אותה חזרה ומבטיח שלא כואב לו, ושזה יהיה שלו מאוד. היא מחבקת גם אותי. היא רוצה לעלות איתנו למעלה ולטפל בנו, אבל שרלוק מתעקש. אנחנו מבטיחים לקרוא לה שוב מחר. מגיעה לה חריגה מתנאי ה"לבד" של שרלוק.

מולי היא המבקרת הראשונה שלנו. היא מתאמצת במיוחד להיות עליזה ולהעמיד פנים שאינה יודעת דבר שהיא לא אמורה לדעת. "אספתי כמה כתובות קעקע בשבילך," היא אומרת, מושיטה לו ערימת תמונות.

"תודה לך," הוא אומר.

"כתבתי מאחור את המידע שאתה תמיד מבקש, כדי שתוכל למיין אותם."

"כמה מתחשב. אני בטוח שאלה יתגלו כשימושיים."

מולי נושכת את שפתה. "אז – יש לי עניין עם אלמוני. אם הוא לא יופיע, תוכל לבוא לעשות את הניסוי עם פיקת הברך, אם תרצה."

"מעולה. מתי נעשה את זה?"

"אנחנו צריכים לחכות שבוע." היא יודעת מה היא אומרת.

שרלוק מחייך. "נתראה בעוד שבוע."

פניה מתקמטות מעט אבל היא מתאוששת במהירות. "אני חייבת ללכת," היא אומרת ונעמדת. היא מביטה בו לרגע, ואז מתכופפת ומנשקת את לחיו. "להתראות, שרלוק," היא מצליחה להגיד.

נראה שזה נגע בו. "שיהיה במזל, מולי."

היא מסתובבת ועוזבת, בקושי מביטה לכיווני. אני שומע אותה מתחילה לבכות ברגע שהיא מגיעה לדלת. שרלוק נאנח עמוקות.

"אני מקווה שהאחרים יגיבו טוב יותר," הוא אומר.

למרבה הצער, סאלי דונובן היא המבקרת הבאה שלנו, והיא שחקנית איומה. היא יותר מדי עליזה ולא יכולה לגרום לעצמה לרדת עליו, כפי שהיא הייתה עושה. זה מעצבן. היא עוזבת אחרי כמה דקות, ונראה שהיא נגעלת מעצמה. אני עוצר אותה ליד הדלת. "יכולת להתאמץ יותר," אני אומר.

"זה לא מגיע לו," היא אומרת.

"אלה רק תירוצים. הבהרתי את עצמי היטב לכולכם – כשאתם מדברים איתו, תעשו את זה כרגיל. זה לא היה רגיל."

"איך אני אמורה לקרוא לו 'יצור' וללעוג לו כשאני יודעת שמחר בערב..." קולה דועך. "אני לא יודעת איך אתה עושה את זה."

"אני עושה מה שעליי לעשות."

היא נוחרת. "יש דברים שלא משתנים. להתראות, ג'ון."

אנדרסון מגיע אחרי ארוחת הצהריים. "הנה," הוא נוהם, משליך תיקיית מסמכים לעבר שרלוק. "דוגמאות החוטים שרצית. רק נס יעזור לך להסיק מהם משהו, כי זה כל מה שיש לנו."

שרלוק מחייך. "אני בטוח שהעדות הזאת תספיק אפילו בשבילך, אנדרסון."

"די מרתיע שיש לך גישה לכל חקירה רשמית."

"הוצאת לי את המילים מהפה."

"אני לא אעמוד שם ואסבול את הלעיגות שלך!" אנדרסון זורק.

"אז שב, זה יהיה נוח יותר!" שרלוק זורק חזרה, נראה כמעט שמח.

"אין לי זמן לזה." הוא תוקע את הידיים בחזרה בכפפות שלו. "אתה חתיכת ממזר בלתי נסבל."

"ואתה בורות מהלכת בהתגלמותה."

"שיהיו לך חיים נפלאים," אנדרסון יוצא מהחדר. אני הולך אחריו עד לדלת.

"תודה," אני ממלמל.

הוא מביט בי ואני מוכן להישבע שנראה שהוא כמעט מתחרט. "שמור עליו."

"כך אעשה."

באותו יום בקושי יש לנו רגע של שקט. שרלוק מרוצה מזה. אני פחות מרוצה. אני מקנא בכל הזמן שהוא השאיר, כל דקה יקרה שעוברת היא דקה שאני לא זוכה להעביר איתו, לא כל עוד אנשים באים, אחד אחרי השני. כמה אנשים שהוא עזר להם באים, רק כדי להביא לו מאפים, בלי סיבה, סתם חשבתי שתאהב אותם, הו פשוט עברתי ליד חנות פרחים וראיתי את הזר הזה וחשבתי שהוא ייראה טוב כאן, הו, השוקולד הטיפשי הזה, עמדתי לתת אותו לאחותי, אתה לא רוצה אותם במקרה, נכון?

הלילה יורד. שרלוק בקושי יצא מהכיסא היום. אני צריך לראות מה מצב שיווי המשקל שלו, אז במהלך הפסקה אני גורם לו לקום וצופה בו הולך קצת. הוא נראה פחות או יותר יציב. אני מכין לו תה.

לסטרייד מופיע קצת אחרי שמונה. אנחנו לא מסוגלים לשמור על החזות מולו, כי יש שלב מסוים של עניינים רשמיים שעלינו לעסוק בו.

"אני אעשה כל מה שאוכל כדי לוודא שלא תהיה חקירה."

"אני אקח את הכדורים בעצמי, מרצוני החופשי. אבל עדיין אפשר להאשים את ג'ון על כך שלא עצר בעדי. הוא מתמקצע ברפואה, חובתו למנוע מאחרים לפגוע בעצמם."

"הוא רק צריך להגיד שהוא היה מחוץ לחדר ולא ידע שתיקח את הכדורים עד שהיה מאוחר מדי."

שרלוק מהנהן. "אני מניח שזה יספיק."

"אני אקח את הסיכון, שרלוק." אלוהים, זרקתי את עצמי בפני פצצות ויריות וויקינגים משתוללים בשביל האיש הזה, ועכשיו הוא מודאג לגבי הסיכון שלי?

"לא," הוא אומר בחדות. "אני לא מוכן שתסכן כלום."

"תראה," לסטרייד אומר. "אני בטוח ב98% שאוכל לדכא כל חקירה שהיא. זה לא חוקי, כן, אבל בעניינים כאלה – רובנו פשוט יתעלמו מזה, איכשהו."

שרלוק לא נראה מרוצה מזה. "אני רוצה שתבטיח לי שלא יופנו חשדות כלפי ג'ון."

לסטרייד מהנהן. "אני מבטיח, ואקדיש לכך את מלוא יכולתי." הוא מחייך חיוך עקום. "אכפת לך אם נדון בכמה מקרים?"

שרלוק מסכים. "בבקשה."

לסטרייד מעביר את השעה וחצי הבאות בהצגת רמזים, מניעים, מצבים, ורושם את מחשבותיו של שרלוק. אני יושב על זרוע הכיסא של שרלוק, מתערב במקרה הצורך, רוב הזמן פשוט מקשיב לקולו. בשלב מסוים אני משפיל מבט ורואה ששרלוק נאחז בסוודר שלי, רק צביטה קלה של השרוול שלי בין שתי אצבעות ידו הימנית, כאילו הוא מוודא שאני עדיין שם, או אולי שהוא עדיין שם.

אני מבחין על פי קשר הרמזים שמקרים רבים שלסטרייד מזכיר הם מקרים קרים מאוד, שהתרחשו לפני שנים, אפילו עשרות שנים. אני מבין שזאת ההזדמנות האחרונה שלו. זאת גם ההזדמנות האחרונה של שרלוק. אני תוהה אם יהיה לו קשה יותר לעזוב את חייו, או את עבודתו. יש הבדל כלשהו בין השניים במוחו?

***

אנחנו מצפים להגעתו של מייקרופט בעשר. שרה באה בתשע וחצי. אני מופתע לראות אותה. "לא ידעת?" היא אומרת. "הוא סימס לי. ביקש ממני לבוא."

אני קפוא. לה ולשרלוק לא היה קשר ידידותי במיוחד. היו רגעים שבהם הרגשתי כמו חבל במשחק משיכת חבל. כמה מהמכרים הזכרים שלי תמיד צחקו עליי כי באופן בלתי נמנע, שרלוק ניצח. הם לא הבינו. שרלוק תמיד מנצח. הוא כמו גוף שמימי עם כוח משיכה משלו, לוכד אותי במסלולו.

שרה עולה איתי במדרגות. שרלוק נראה שמח לראותה, ומאותת לה לשבת לידו. "ג'ון, תוכל בבקשה להכין לי תה?"

אני מהנהן. הוא רוצה לדבר איתה לבד.

אני משתהה במטבח, מציץ לעברם, הראשים שלהם קרובים והם מרוכזים בשיחתם. הם לא מדברים במשך זמן רב. היא נעמדת ואני רואה אותה לוחצת את ידו. אני נותן לשרלוק את התה שלו ומוביל אותה לדלת.

כשהיא מסתובבת יש דמעות בעיניה. היא מחבקת אותי חזק. "מה הוא רצה?" אני שואל.

"מה אתה חושב?" היא מתרחקת. "הוא רצה שאשגיח עליך. הוא אמר, 'ג'ון ייקח את זה קשה.' הוא רצה שאוודא שאתה אוכל וישן. מיד אחרי, אתה יודע."

"הממ. מישהו בטוח בחשיבות שלו." אני מנסה להיות קליל וזה לא עובד.

"אני חושבת שזה יותר בכיוון של 'למישהו אין יותר זמן להעמדות פנים'," היא אומרת. היא פוגשת בעיניי. "ג'ון, אתה חייב לעשות מה שנראה לך נכון. אני לא יכולה להגיד לך מה להרגיש. אני לא יכולה להגיד לך מה נכון. אני יכולה להגיד לך שהוא גוסס ואתה כל מה הוא חושב עליו."

אני חסר מילים.

שרה עוזבת ובמשך כמה דקות, אנחנו לבד. "אתה עייף?" אני שואל, יושב מולו, ברכינו כמעט נוגעות.

"אני בסדר."

אני לוקח נשימה עמוקה. "שרלוק, אני חייב לשאול עוד פעם אחת. אתה בטוח בנוגע לאימא שלך?"

הוא פוגש בעיניי. "אני בטוח."

הוא ומייקרופט החליטו לא לספר לה עד שזה ייגמר. שרלוק חושב שזה יהיה פחות אכזרי, פחות מכאיב עבורה לא לדעת דבר עד שהדבר ייעשה. אני חושב שיותר אכזרי להימנע מההזדמנות להיפרד. אבל בנקודה הזו הם נחושים בדעתם ומסכימים כפי שהם כמעט אף פעם לא מסכימים בנוגע למשהו. אני עושה מאמץ אחרון. אני די מחבב את אימא של שרלוק, ויש לי הרגשה שהיא לעולם לא תסלח לי על זה. לא רק על כך שלא סיפרתי לה, אלא על כך שביליתי איתו יום שלם והיא לא קיבלה דבר. "מגיעה לה ההזדמנות שכל האנשים האלה מקבלים," אני אומר.

"אימא שונאת פרידות. היא איומה בהן. היא לא תדע מה לעשות. לא, זה עדיף ככה. וזה לא רק בשבילה," שרלוק אומר עכשיו. ראשו נוטה קצת. משככי כאבים. הוא פוגש בעיניי. "אני לא מסוגל, ג'ון. אני לא מסוגל לעשות את זה. אני לא מסוגל להביט בעיניה ולעשות את זה."

מתוך דחף אני מושיט את ידי ותופס בידיו. אצבעותיו הארוכות מתפתלות סביב אצבעותיי בחוזקה, בהכרת תודה. "אני מבין." אני באמת מבין, בדרך כלשהי. לשרלוק יש שתי אפשרויות איומות באותה מידה. אני מניח שיש לו הזכות לבחור בזו שתגרום לו פחות ייסורים בשעותיו האחרונות.

ואז מייקרופט מגיע, ואני זז הצידה כדי לפנות לו מקום. בעיניו, שרלוק מבקש ממני להישאר, ואני חוזר למקומי על זרוע הכיסא שלו.

אני מרגיש שוב את המשיכה הקטנה בסוודר שלי. נאחז על ידי אצבעותיו.

***

מייקרופט נראה מעט שבור כשהוא עוזב. אני לא בטוח ששרלוק רואה את זה. למעשה הוא מחבק את אחיו לפני שהוא יוצא. הוא לגמרי פוחד מקשרים כאלה. הוא מחבק את גברת הדסון כל הזמן, והוא מחבק אותי על בסיס די קבוע. אבל הוא ומייקרופט לא כאלה.

מייקרופט מושך אותי אל המסדרון. "אני מקווה שאתה יודע לגבי מה אני סומך עליך," הוא אומר.

אני מהנהן. "אתה לא צריך לדאוג."

"למרבה הפלא, מעולם לא דאגתי. לא בעניינים שאתה דואג להם. הממ. זה מעניין."

כשאני עולה בחזרה, שרלוק עומד על רגליו. הוא נראה די יציב. "אני חושב שאני צריך לישון," הוא אומר.

אני מגחך. "הנה משהו שמעולם לא חשבתי שאשמע אותך אומר."

הוא מחייך מעט. "מה עוד יכול אדם לעשות כשעבודתו גמורה?"

הגיחוך שלי נקטע. גמורה.

לאחר שהוא מחליף בגדים אני עוזר לו להיכנס למיטה. "ג'ון, אני..." הוא עוצר, פיו פתוח, ואז סוגר אותו.

"לא, מה יש?"

הוא נאנח. "אני חושב שאני לא רוצה להיות לבד."

אני מהנהן. "אני חוזר עוד מעט, בסדר?" הוא רק מרים אליי מבט בעיניים גדולות. המחלה והתרופות מורידות כמה מההגנות שלו. מדהים איך הוא שמר על עצמו, בהתחשב במה שהוא עבר. רוב האנשים היו בוכים לנוכח צל האני-לשעבר שלהם.

אני מחליף בגדים לפיג'מה וחוזר לחדר שלו. זה לא מרגיש מוזר כשאני עושה את זה. הוא מתקרב אליי, רק כדי להניח את רקתו על הכתף שלי. אנחנו שוכבים שם לזמן מה, לא ישנים. בסופו של דבר שרלוק נרדם. אני בוהה בפניו הרפויות. אני לא מסוגל להסיט את מבטי. אני לא מסוגל לחשוב על העובדה שבעוד 24 שעות לעולם לא אראה את הפנים האלו שוב. כל הזוויות המשונות והנקבוביות והחיוורון המוזר נעשו גרועים יותר בגלל מצבו.

אני לא ישן. אני רק צופה בו. אני צופה בחזהו עולה ויורד בהתאם לנשימותיו ולא יכול להפסיק לדמיין את הרגע שבקרוב אהיה עד אליו, ואני תופס הצצה קלושה של הכאב שמאוחסן בי לאחר כך. אני לא יכול לאפשר לעצמי להרגיש עכשיו. אני חייב להיות כאן בשבילו, בשעות האחרונות האלה, אני חייב לדחוק את זה מעליי עד שזה ייגמר, אבל אני יודע. אני יודע למה נכנסתי.

אני שונא את היקום. אני שונא את מה שגרם לזה לקרות, שיהיו אלים או הגורל או סתם אקראיות. מי או מה שהם לא יהיו, אני שונא אותם על כך שהביאו אותי למסלולו. אני שונא את מייק סטמפורד שהפגיש בינינו. אני שונא את מי שירה בי ושלח אותי הביתה מאפגניסטן. אני שונא את בריטניה על גודל המלו שלי שגרם לי להזדקק לשותף לדירה. אני שונא את הדירה הזאת שהייתה מושכת מספיק כדי למנוע ממני להסתובב ולעזוב ברגע שראיתי אותה. אני שונא אותו על שהיה מעניין ומשך אותי לחלוטין כך שלא יכולתי להגיד לעזאזל עם זה, ולמצוא שותף משעמם לדירה.

שותף משעמם לדירה. הם קיימים בכלל? האם היה יכול להיות לי אחד כזה? איך היו השנתיים האחרונות בחיי נראות לו היה לי שותף משעמם לדירה? אני לא יודע אם הייתי מחליף את חיי עם שרלוק תמורת משהו.

גם אם זה אומר שלבי לא היה שבור עכשיו.

***

הוא נראה טוב יותר בבוקר. דחייה זמנית, אבל מתוזמנת היטב. אנחנו לא ממהרים. היום הוא היום. יומו האחרון.

"מה אתה רוצה לעשות? אני שואל. הרעיון שאדם יבחר איך להעביר את יומו האחרון על פני כדור הארץ הוא כה מורכב שאני בטוח שהוא היה משתק אותי, אבל אני בטוח באותה מידה שיש לו תוכנית.

הוא מביט מבעד לחלון, לבוש לגמרי, ולרגע אחד, נראה שכלום לא קרה. הכל טוב.

אני שונא הכל.

"הייתי רוצה לצאת החוצה," הוא אומר.

"החוצה? לאן?" אני מרגיש שוב את משיכת הקנאה. אני זקוק לזמן הזה, לעזאזל. לאן הוא רוצה ללכת?

"החוצה. אל העיר."

הו. ייתכן שזה יהיה בסדר. "לעשות סיור? במקומות האהובים עליך?"

"כן." הוא מסתובב מהחלון. "יש שלושה דברים בעולם שבאמת חשובים לי, אז הייתי רוצה לנצל את הזמן שנותר כדי להיפרד מכל אחד מהם. הראשון הוא העבודה שלי. טיפלתי בזה אתמול בלילה. השני הוא העיר, אז בוא נעשה את זה עכשיו."

אני יודע מה התשובה אבל אני חייב לשאול. לעזאזל עם חוסר הביטחון שלי. "מה הדבר השלישי?"

הוא מביט בי, נוזף במעורפל. "ג'ון. אתה בוודאי לא זקוק לי כדי לדעת את התשובה."

אנחנו יוצאים. אנחנו לוקחים מונית כדי לא לעייף אותו. אנחנו הולכים לטראפלגר סקוויר. להייד פארק. אנחנו הולכים בדממה. שיווי המשקל של שרלוק סביר, אבל הוא נשען על זרועי. הוא מביט סביב, מכניס הכל לתוכו.

אנחנו עוצרים לנוח על ספסל ליד הנהר. אני הולך אל המעקה ומשפיל את מבטי אל המים שלמטה. "אנחנו עומדים לדבר על זה?" אני שואל לבסוף.

"על מה?"

אני צוחק, מלגלג. כאילו שיש עוד נושא שעומד על הפרק. "העובדה שאתה עומד למות הלילה."

"מה יש להגיד?"

"עניין גדול! שרלוק – אני...אני לא..."

הוא תופס את שרוולי ומושך אותי חזרה לספסל. "השלמתי עם זה." הוא פוגש בעיניי. "מעולם לא ציפיתי לחיות חיים ארוכים, ג'ון. תמיד חשבתי שסופי יגיע בגיל מוקדם. למרות שמעולם לא חשבתי שכך זה יקרה. חשבתי שירו בי, או שאתפוצץ. חשבתי שלפחות אקח מישהו איתי, מישהו שהיה עדיף שייעלם מהעולם. הרעיון מעולם לא הרתיע אותי. אבל לאחרונה הרעיון לעזוב את חיי התחיל להיות – מצער."

"למה?"

"מעולם לא היה לי מישהו להשאיר מאחור. מישהו שיתגעגע אליי." הוא מביט בי שוב ואני רואה חוסר ניסיון בעיניו. "תתגעגע אליי, ג'ון?"

הגרון שלי מרגיש מחורר ודק. אני מתקשה לבלוע. "עד סוף ימיי, שרלוק."

***

הדירה שקטה. אנחנו עוצרים כדי לראות את גברת הדסון. היא שומרת על קור רוחה. היא מחבקת את שרלוק שוב, ואז אותי.

אנחנו עולים למעלה. אני טורק את הדלת מאחורינו. לילה ירד ואני נסחף. אני לא יודע מה לעשות, או אם יש תוכנית. הוא יושב בכיסאו. אני מרחף לידו. הוא מביט בי. "תביא את הכדורים, ג'ון?"

לבי הופך לקרח והקיבה שלי מתהפכת. "עכשיו? אבל...עכשיו?"

קולו עדין. "מה הטעם בעיכוב?"

"הטעם? אני לא יודע, אני פשוט – זה חייב להיות עכשיו?"

"פשוט תביא את הכדורים. כדי שנהיה מוכנים."

אני הולך למטבח על רגליים חסרות תחושה ומוזג כוס מים. הכדורים בכיס שלי. אני מניח אותם בצלחת קטנה וחוזר לסלון. הוא צופה בי. אני שוקע לרצפה מול כיסאו, כורע בין ברכיו. אני מחזיק את הכוס והצלחת אבל לא מושיט לו אותם.

הוא מותח את ידו ולוקח אותם ממני, אבל מסדר אותם על השולחן לצידו. הוא נשען קדימה, ידיו שלובות לפניו. "לא, לא מטריד אותי למות, ג'ון. זה מה שמגיע לכולנו. אני שמח שאני יכול לבחור את התנאים שלי." הוא עוצר ומחכה שארים אליו מבט. "לא אכפת לי, מלבד..." הוא בולע בכבדות. "מלבדך. אני מתחרט על כל כאב שזה יגרום לך. אני לא יודע מה יהיה טבעו. אני רק יודע שהקדשתי זמן לדמיון מה היה קורה לו היינו מתחלפים."

אני מנסה לשנן את פניו. אני לא יודע מה אני עומד להגיד עד שזה יוצא מתוכי. "באמת חשבתי שאעביר את שארית חיי איתך," אני אומר.

הוא מחייך קצת. "זה כל מה שתכננת? די מוגבל, לא?"

לא, אני מתכוון – לא משנה מה יקרה, את מי אפגוש, לפני כל דבר אחר שאהיה – זה," אני אומר, עושה תנועה מעורפלת באוויר בינינו.

הוא מהנהן. "אני מניח שבמובן מסוים, אני מזדהה."

"מזדהה? איך?"

"אני זוכה להעביר את שארית חיי איתך."

אני המום.

אני מרגיש את ידיו על שערי בעודי בוכה, מצחי נח על ברכיו. אני חסר אונים. נכשלתי. "אני אמור להגן עליך," אני אומר מבעד לדמעותיי. "אני לא יכול לעצור את זה. אני מצטער שאני לא יכול לתקן את זה."

"תיקנת את זה, ג'ון. בזכותך אני יכול ללכת בדרך הזאת, בדרך שאני רוצה." הוא מחליק את ידו מתחת לסנטרי ומרים את ראשי. הוא מחזיק את פניי בין ידיו ומניח את מצחו על מצחי. אני נאחז בפרקי ידיו כי אני חייב להיאחז במשהו. "אני לא האדם שמצהיר ומתוודה," הוא אומר בשקט.

"אני לא זקוק להן."

"יופי. אני סומך על פעולותיי שידברו בשמי."

אני מהנהן. הוא משחרר אותי ומתרחק. הוא מגיע לצלחת ולכוס. אני מוציא את הטלפון שלי ושולח שתי הודעות. אחת ללסטרייד, אחת לשרה. זה ההסדר. אני שולח את ההודעות בזמן שהוא לוקח את הכדורים. כל אחד מהם יגיע לדירה שלנו בעוד שעה. לסטרייד יבוא בשביל שרלוק. שרה תבוא בשבילי.

שרלוק פוגש בעיניי פעם נוספת, ואז הוא בולע את הכדורים עם המים. הוא מניח את הכוס והצלחת בצד ובאוויר יש תחושה של סיום.

 זה נעשה. במהלך חצי השעה הבאה הוא ייסחף.

אני נעמד ועיניו עוקבות אחריי. אני מושיט את ידי אליו ומקים אותו על רגליו. הוא מביט בי, קפוא. אני משעין אותו על הספה ומתיישב בפינה. הוא קולט את הרעיון ומתיישב לידי. אני ממשיך להחזיק בידו.

הוא נושם לאט, בכוונה. אני רוצה לדבר אבל לא יודע מה להגיד, או אם זה יעזור למישהו מאיתנו. "ג'ון..." הוא מתחיל ואני רואה פחד בעיניו. "חשבתי שאני מוכן לזה." קולו רועד.

"אני כאן, שרלוק."

"אני מפחד, ג'ון." מעולם לא שמעתי את קולו כל כך קטן.

שום דבר שאי פעם אעשה לא יהיה חשוב כל כך.

אני מושך אותו בזרועותיי ומניח את ראשו מתחת לכתפי. הוא כל כך רזה. הוא מתקפל ותופס שטח קטן כל כך, מתאים את עצמו לחיקי. זרועותיי יכולות להקיף אותו לגמרי. הוא נאחז בקומץ מהסוודר שלי ופולט נשימה רועדת. "רק תירגע," אני לוחש.

"אני לא רוצה לעזוב אותך."

"אני לא רוצה שתלך."

אנחנו מחליקים ליד הקצה. אימה עמומה שוטפת אותי. אני נואש לא לרצות לשמוע את זה. בדיוק כמו שאני נואש לא לרצות להגיד את זה. ברגעים אלה, אני מאבד את חברי הטוב ביותר, וזה מספיק רע כלשעצמו. אני לא יודע אם אוכל לעמוד באובדן נוסף. אני לא יכול להביט בעתיד שאנו מכחישים עכשיו ולהודות שיכול היה להיות לנו משהו שונה מהחברות שהכרתי. אם אביט לאחור בדרך הזו שנסגרת עכשיו ואראה שם משהו אחר, תמיד מבזיק אבל אף פעם לא נגיש, אף פעם לא מוכר, זה עלול לשבור אותי לתמיד.

אבל זה לא נוגע לי. הם הוא זקוק לזה, עליי להגיד את זה. ושאלוהים יעזור לי.

אני מרגיש את איבריו מתרופפים. "ג'ון," הוא אומר, והמילה נשמעת עילגת. "אני צריך לראות אותך."

אני מזיז אותו עד שאנחנו יושבים פנים אל פנים. העפעפיים שלו רפויים. הוא רועד. "שרלוק, רק תביט בי. אל תחשוב. אל תנסה להיתלות. רק תביט בי, בסדר?"

וכך הוא עושה. עיניו מרפרפות על פניי, כאילו שהוא מנסה לעשות מה שאני עשיתי קודם, ולשנן אותי. אני יודע שלא אסרב, כי הוא לא סירב.

אני מנשק את שפתיו בעדינות. אני מרגיש את המתח שלו שוקע ואת ידו על פניי. אני מחזיק אותו קרוב, מצחינו שוב ביחד. עפעפיו רפויים עכשיו. הוא מנשק אותי חזרה, מתאמץ כאילו הפעולה דורשת את שארית כוחותיו. ידיו מתאגרפות בסוודר שלי ועיניו מתלהטות כשהוא מביט בי. "אני רוצה תהיה הדבר האחרון שאראה," הוא מצרצר.

אני מרגיש את מבטו. אני מרגיש כל שניה כמו להב כנגד עורי, אבל עוצר בעד התחושה. אני לא אסיט את מבטי בגלל שזה מפחיד ובכל מקרה כבר עברתי מזמן את נקודת ההצלה. הוא לוקח כמה נשימות עמוקות ושוקע. עיניו עצומות.

הוא ישן עכשיו. זה לא יימשך זמן רב.

אני מצמיד אותו אליי, כורך את עצמי סביבו. אני מנשק את פניו שוב ושוב. אני מודע לכך שאני מדבר אליו אבל לא יודע מה אני אומר. ייתכן שאני אומר לו שאני אוהב אותו. ייתכן שאני אומר לו שמעולם לא אהבתי מישהו אחר ולעולם לא אוהב. ייתכן שאני מקלל אותו על כך שהוא עוזב אותי. אין לי שום מושג. זה לא משנה. כל אלה נכונים, בין אם אני אומר לו אותם ובין אם לא.

הוא לוקח את נשימתו האחרונה כמה דקות מאוחר יותר. התנשפות, ואז – כלום.

אני בוהה בפניו. זה לא יכול להיות אמיתי.

הוא לא יכול לשמוע אותי עכשיו. אז אני אומר הכל שוב והפעם אני יודע שאני עושה את זה. אני מדבר אליו עד שהקול שלי נשבר.

לסטרייד ושרה נמצאים שם. מתי הם הגיעו? הם רוכנים מעלינו בפנים עצובות. שרה בוכה. לסטרייד בא עם האנשים מבית הלוויות שייקחו אותו. אני לא אתן להם. שרה כורכת את זרועה סביבי ולבסוף היא ולסטרייד משדלים אותי לעזוב אותו. אני לא יכול לצפות בזה. אני הולך לחלון ושרה מחבקת אותי מאחור. אני שומע את הרשרושים ואת הגלגלים על המדרגות ואת שקשוק האלונקה והם כמעט נעלמים לפני שאני עוצר בעדם.

"חכו. רק רגע." אני מוכרח להישמע רגוע מספיק כדי לעצור אותם. הוא מכוסה בסדין. אני ניגש לאלונקה ומושך את הסדין לאחור.

אני רק מסתכל. ייתכן שהיה משהו שרציתי להגיד אבל זה נעלם עכשיו. זה מאוחר מדי. האיש שאיבדתי לא היה רק החבר הכי טוב שלי, לא עכשיו.

הם לוקחים אותו. לסטרייד מחבק אותי, וזה קצת מדאיג, אבל אני צריך את זה. הוא עוזב, ושרה צופה בי כמו נץ.

אני הולך לכיוון הספה. אני עובר את חצי-הדרך. הרגליים שלי קורסות ואני יושב על הרצפה, בוהה בחלל. היא מצטרפת אליי ומחזיקה את ידי.

אני לא מרגיש כלום.

***

בלוויה שלו נכחו אנשים רבים. זה לא מפתיע אותי. אנשים רבים העריצו את שרלוק. רבים אחרים לא יכלו לסבול אותו. אבל כל מי שפגש אותו אי פעם לא שכח את זה, ונראה שכולם נאלצו להיות שם.

ניתן לי הכבוד להיות האלמן האבל. המתאבל הראשי. זאת צריכה להיות אימא שלו, אבל נראה שכולם חושבים שההסדר הזה לגמרי מתאים, כולל האימא עצמה.

על אף הדמעות שלי, היא לא מאשימה אותי. מייקרופט אומר שהיא שונאת פרידות ולא הייתה יודעת איך להיפרד משרלוק, אז עדיף כך. נראה שהיא מבינה. היא מחבקת אותי ואומרת לי שהיא שמחה שהייתי לצידו בשעותיו האחרונות.

אני נעמד כדי לשאת את ההספד. אני עושה את זה רק בגלל שאני לא מסוגל לדמיין אף אחד אחר עושה את זה. אני מדבר על החוכמה שלו, על מסירותו לעבודתו. אני מדבר על האנשים שהוא עזר להם ועל הפושעים שהוא הביא למשפט. אני לא מדבר על איך שהוא גרם לי להרגיש בחיים, או על הצורה שבה עיניו זרחו כשהשמש זרחה מצידו.

אני מספר לאבלים שהוא היה חבר שלי, ושהיה לי לכבוד להכיר אותו ולעבוד איתו. אני לא מספר להם שאהבתי אותו, ושאני עדיין אוהב אותו, ושלו הייתה לי משאלה אחת היא הייתה לגרום לזה להפסיק.

***

שרלוק השאיר לי הכל. היה לו יותר כסף משחשדתי. הוא בהחלט לא הזדקק מעולם לשותף לדירה. אבל אני יודע שלנוכחותי היו מטרות רבות, וכלכלה הייתה הזניחה ביותר. אני מוצא את עצמי אמיד בזמן הזה. אני לוקח חופש קצר מהעבוה. אני מעביר אותו בסידור מחדש של הדירה.

לילה אחד אני פותח את ספר ההדבקות שלו. אוספים של פושעים, מסקנות, דוגמאות. הערותיו מקושקשות בכל מקום בכתב ידו העכבישי. אני יושב עם הספר ושומע אותו אומר לי הכל. אני קורא את כל הספר. ואז אני קורא את הספר הבא, והספר הבא.

תןך חודש אני קורא את כל מה שהיה בדירתו. הבאתי ארונות תיוק כדי לסדר את תגזיריו המבולגנים. אני יכול להגיע לכל התייחסות שאני צריך תוך שניות. אני לא יודע למה אני מרגיש שחייבת להיות לי המיומנות הזאת, אבל בכל זאת יש לי.

לסטרייד מתקשר אליי בערך שישה שבועות אחרי הלוויה. "מקרה משונה," הוא אומר. "אדם נמצא מת, בלי אף סימן עליו. חדר סגור, בלי חלונות."

"ו...?" אני אומר, קפוא.

"תבוא?"

"אני?"

הוא נאנח. "אתה הדבר הגדול הבא, ג'ון."

אז אני בא. כולם בוהים. אני בטח נראה לא שייך למקום בלי הדמות הגבוהה לבושת-השחורים לצידי. אני עוצם את עיניי לפני שאני נכנס לחדר, וכשאני פוקח אותן, הוא שם איתי.

אני מביט ורואה דברים שלא ראיתי לפני כן. אני לא משלה את עצמי שאני רואה את כל הדברים שהוא היה רואה, אבל אני רואה עניין גדול. מתברר שאני רואה מספיק.

אני פונה אל לסטרייד כשאני עוזב. "אני לא כמוהו, גרג. אני שמח לעזור לכם, אבל אני אדרוש תשלום."

הוא מגחך. "כרצונך, דוקטור ווטסון."

בפעם הבאה, אני מהיר יותר. בפעם שאחרי זה, אני יסודי יותר.

אני יושב בבית עם תיקיית מסמכים, אואננו מדברים על זה. "מה אתה מסיק מהארנק הזה?" הוא שואל אותי.

"הוא היה בחדר כושר בלילה שלפני כן."

"איך אתה יכול לדעת?" הוא מפקפק. שרלוק מעולם לא הקדיש זמן לדרכי חקירה מסורתיות. ארנקים, יומנים, טלפונים ניידים. ברור מדי.

"יש לו כאן ערימה עבה של כרטיסים. כרטיסי אשראי, כרטיסי חבר מועדון, כרטיסי בנק. כרטיס החיוב שלו הוא השני מאחור. זה הכרטיס שבו אנשים משתמשים בתדירות הגבוהה ביותר, אז הוא בטח רגיל להשתמש בכרטיס ולתחוב אותו לאחורי הערימה. כרטיס חדר הכושר הוא האחורי ביותר, אז הוא בטח השתמש בו אחרי שהוא השתמש בכרטיס החיוב בפעם האחרונה. אצל רוב האנשים לא עובר זמן רב לפני שהם משתמשים שוב בכרטיס החיוב, אז כנראה שהוא היה בחדר כושר בלילה שלפני מותו."

"הממ. הרשמת אותי."

אני מחייך. "לא היית אומר את זה אם באמת היית פה."

"אני נפגע מההאשמה הזאת, ג'ון."

לפעמים אני כמעט מסוגל לראות אותו. אני עוצם את עיניי ומדמיין אותו. "אני אוהב אותך."

הוא לא עונה. הוא אף פעם לא עונה כשאני אומר את זה.

לאחר שישה חודשים, אני מתפטר מעבודתי כמנתח. יש לי כרטיס ביקור חדש. ג'ון ווטסון, דוקטור, בלש מייעץ.

עדיין היחיד בעולם.