פרסי תמיד היה אדם של אמצע. בכל תחום בחייו הוא הלך על דרך המלך, שביל הזהב, מוצא את האיזון המדויק בין יותר לפחות, בין בפנים לבחוץ, בין טוב לרע. נדמה היה שדבר לא גורם לו לצאת משליטה. אבל היה תחום אחד בחיים בו פרסי הלך עד הסוף, בין קיצון לקיצון.
כשהוא הרגיש.
כשהוא כעס, הוא היה יכול להרוג. כשהוא שמח, הוא היה יכול לקפוץ עד השמיים. כשהוא התעצב, הוא רצה לישון לנצח. ולהפסיק להרגיש.
כי את כל הרגשות הוא לקח אל הלב, חזק.
ואיזה לב היה לו.
לב גדול.
לב מלא.
לב חזק.
אף אחד מעולם לא נחשף ללב החם הזה, שהוא היה יכול לתת.
ופרסי עשה טעויות. הוא עשה הרבה טעויות.
כמו הפעם ההיא שרב עם אביו ועזב את הבית, והקרע בינו לבין המשפחה נמשך כמה שנים. זה היה באשמתו, כי הוא התעצבן, כי הוא הגזים. כי הוא לקח את הרגש ללב. חזק. ואחר כך, כשהבין שטעה, כשרצה להתחרט - לא יכל. הגאווה שלו לא נתנה לו להתנצל. להתחרט. לבקש מחילה.
וכמה שהוא התגעגע למחילה.
אז הוא לקח את הגעגועים ללב. חזק. ובינתיים קיווה שיהיה לו אומץ לעזוב, לחזור למשפחה, להתפייס.
ובאותו לילה, בהוגוורטס, כשהוא סוף סוף התייצב מולם וביקש לחזור להיות חלק מהם, להיות שייך, הוא כל כך פחד. היה כה מבוהל. וכל שנייה שעברה הפחד נשאב יותר ויותר אל תוך הלב, חזק. כמה קיווה ופילל שייסלחו לו. וכשפרד הושיט אליו את ידו הוא כה שמח עד שיכל לצעוק מרוב אושר. וכשחיבק את אמו, אחרי כל כך הרבה זמן של ניכור, הרגיש כאילו חזר למקום הנכון, המתאים. ראשו וכתפה היו כמו שני חלקי פאזל. סוף סוף מחוברים.
הקרב החל ופרסי הרגיש חזק, אמיץ, עוצמתי. הוא הרגיש שהוא יכול. הוא יכול לנצח במלחמה הזו. הוא והאנשים שאהב. ואז הוא חבר לפרד ויחד הם לחמו בת'יקנס. "שלום כבוד השר!" הרעים בקול בטוח. "כבר אמרתי לך שאני מתפטר?" ובתנועה מהירה של שרביט הפך את אוכל המוות לקיפוד ים. הוא הרגיש את עיניו של פרד ננעצות בו, מרוצות. הוא שמע את צחוקו.
במשך שנים היה הקשר בינהם רופף. דרך החיים שלהם הייתה שונה, וכך גם גישתם. פרד וג'ורג' בזו לו, ואילו הוא זלזל בקלות ראשם. אך הם היו אחיו, והוא אהב אותם. וגם קינא בהם, בסתר, מפני שהכל בא להם בקלות, מפני שהיו כה אהובים. תמיד חלם שיבוא היום ויקבלו אותו כמו שהוא באמת, עם הכבדות שלו, עם ההיגיון שלו, עם הציות שלו לחוקים.
אבל נמאס לו מחוקים. ובאותו רגע, כששמע את צחוקו, הוא הרגיש, בפעם הראשונה מזה שנים, שבאמת חזר הביתה.
אבל האושר לא ארך זמן רב. בקושי דקה לאחר מכן הקיר התפוצץ והעולם החשיך סביבו. הוא חש חבטה עזה בגבו. כשראייתו התבהרה שוב הוא ראה, במטושטש, גוש ג'ינג'י גדול מונח לצידו. מיד זחל אליו, רועד, מבוהל, מתפלל בשקט שזה לא מה שהוא חושב.
וכשראה את עיניו המתות של פרד השתחררה מבטנו זעקה רמה, זעקת יגון. "לא! לא!" צעק. "לא! פרד! לא!"
אך צעקותיו לא החזירו את פרד. ואז היגון קרע את ליבו, את נשמתו, והוא לקח את הכל אל הלב, את הכל. חזק.
הוא השתטח על גופתו, יודע בטשטוש שלידו נמצאים רון והארי והרמיוני, אבל לא היה אכפת לו, לא היה אכפת לו, דבר לא היה עוד אכפת לו.
"פרד," לחש לחישה שלא נשמעה. "לא."
החיים המשיכו. המשיכו זו מילה גדולה. אבל הם לא נפסקו, לא לגמרי. וכל דבר קטן שקרה לו המשיך פרסי לקחת ללב, חזק. שקרים קטנים שסיפר בנוגע לשלומו. הבכי של אמו בלילות. ההתכווצות הקטנה של ג'ורג' כל פעם שהביט במראה.
הוא לא היה היחיד שכאב לו, ידע. אבל לא היה אכפת לו מדבר עוד.
גם דברים טובים לקח ללב, כמובן. רק שכבר לא היו הרבה כאלה.
ואיזה לב היה לו.
לב גדול.
לב מלא.
לב חזק.
ושבור.
|