הארי, איזה ילד יפה

לכבוד זה שהיום אני חוגגת שבוע בפורטל החלטתי לכתוב את הפיקצר הזה. מקווה שתאהבו.

וויתור זכויות לג'יי קיי רולינג המדהימה.

זה היה כואב. ללא ספק הדבר הכי כואב שעשיתי בחיים, וגם אעשה. אבל זה היה שווה את זה. הארי יצא מדהים. היצור הכי מדהים שקיים בעולם. אבל זה כאב, וראיתי את השפתיים של ג'יימס ננשכות על ידי שיניו כששמע את זעקותי. אבל כשהארי יצא הרגשתי שקט. פשוט דממה. דממה שנפרעה רק על ידי בכי. בכי אחד קטן, שחיכיתי לו, חיכינו לו, כל כך הרבה. במהלך כל תשעת החודשים פחות שני הימים של ההריון, וגם בכל הזמן שלפני זה. מהרגע שהכרנו על הרכבת ההיא להווגורטס, דרך הצעת הנישואין המרגשת בפאב הנידח ועד טקס הכלולות בבית הוריו של ג'יימס. כל הדרך הזו מתמקדת כעט בהארי הקטן, שכל כך דומה לאביו. הוא לקח ממנו את הפרצוף הרזה, הריסים היפים, וכן, גם בגיל הזה אפשר להגיד שגם את מבנה הגוף האתלטי. 

עוד לא קוראים לו הארי. רשמית קוראים לו לואי. זה השם שבחרנו לו, ג'יימס ואני. לואי ג'יימס פוטר. אני אוהבת את השם, אבל איכשהו אני מרגישה שחסר לי שם משהו. שזה לו הדבר השלם הזה. ישר איך שהמיילדת הניחה אותו עלי, והבטתי בעיניים שלו, הדבר היחיד שלקח ממני, הבנתי שזה לא לואי. זה הארי. במבט חטוף קטן בג'יימס הבנתי שגם הוא חושב שצריך להחליף לבן שלנו את השם. 

הבן שלנו. איזה יופי זה נשמע. אני אמא. ג'יימס אבא. לא משנה מה, שום דבר לא ימנע מאתנו להיות ההורים של הבן שלנו, לא אף אחד שקורא לעצמו לורד מה שמו*. כלום. נאדה. הבטתי בבן הקטן שלנו, שעוד בכה קצת, אבל ממש קצת, והקשבתי למיילדת שבדיוק אמרה "איזה ילד מדהים. ממש ילד קסום!". החלפתי מבט עם ג'יימס, מבט שמבהיר לשנינו שעם כל הכבוד למיילדת המוגלגית, היא לא יודעת כמה קסום הילד שלנו. בכל מובן המילה.

המיילדת הלכה להביא מגבונים, כדי שנוכל לנקות את הבן שלנו בעדינות, והשאירה אותנו לבד. אחרי שהיא יצעה ג'יימס הניח יד חמה ורועדת על כתפי ואמר "לא לואי". "לא לואי", השבתי בביטחון. "מה דעתך על..." ג'יימס המתין מעט. "הארי?" "הארי!". אמרתי, והחזרתי מבט להארי, שעכשיו נקרא כך באופן רשמי. כנראה יש ביני ובין ג'יימס יש טלתפיה, אחרת איך שנינו חשבנו על אותו השם? טלתפיה. או שהוא עשה לי ביאור הכרה. אבל לא נראה לי, זה לא מתאים לו, לג'יימס שלי, למרות הקונדסאיות שבו.

בזווית עיני הבחנתי בג'יימס שהוציא מהתיק שעמד בצד בגדי תינוק, רובם שחורים. תלבושת הווגורטס. הוא התעקש ללכת לקנות לבן שלנו, שאז עוד נקרא לואי, את תלבושת הווגורטס לתינוקות. הוא לא הקשיב לי כשמרתי לו שלואי (עוד פעם, זה היה לפני שינוי השם) ימשוך צומת לב בבית החולים המוגלגי. הוא אמר שהוא האבא וזכותו לקבוע מה יהיה הבגד הראשון של בנו. נכנעתי לו בפעם ההיא. הוא תמיד מתפשר, אז עכשיו תורי. חייכתי כשנזכרתי שכשחזר מהקניות סיפר לי שהמוכר רצה לתת לו עניבה שחורה, נייטרלית, כי הרי "לא יודעים לאיזה בית ייתמיין היילוד". ג'יימס הכריז שדבר ראשון ה"יילוד" עוד לא נולד, ודבר שני, הבן שלו יתמיין לגריפינדור, כי הרי לא יתכן שהבן של לילי וג'יימס פוטר לא יתמיין לגריפינדור, פשוט לא ייתכן. וזה לא, חס וחלילה, שלג'יימס יש משהו נגד הבתים האחרים בהווגורטס, פשוט הבן שלו יהיה בגריפינדור, כי, ובכן, בגלל שהוא הבן שלו.

ליטפתי באצבע אחת את גופו של הארי. כאשר הגעתי למצחו הוא החל לצרוח, כאילו יש לו שם משהו שרק כאשר נוגעים בו הוא מורגש. הרמתי את אצבעי מהמקום, והוא נרגע. עוד פעם החלפתי מבטים עם ג'יימס, וראיתי שגם הוא לא הבין מה קרה. שנינו ראינו, ואני גם הרגשתי, שלא לחצתי יותר מדי על המקום המסויים הזה. נאלץ לחיות ולראות למה זה. אולי הוא קיבל שם מכה כאשר יצא החוצה. אולי. מוזר.

לפתע חשבתי על החתול שלנו, כורמי, שבטח משתעמם עכשיו בבית, תוהה לאן נעלמו בעליו למשך זמן כה ממושך, ועל טוני. התגעגעתי לאחותי, גם אם היא לא התגעגעה אלי. נזכרתי במכתב הקצר שהגיע אלינו בדואר הרגיל לפני חודש. "לי ולוורנון נולד בן. קוראים לו דאדלי והוא נולד אתמול במשקל 4:200. פטוניה.הבטתי במשקל הגבוה, וכאשר הרצתי בראש את תמונתו של גיסי, שראיתי פעם במקרה, המשקל נראה הגיוני. חשבתי על האחיין החדש שלי, שלא יצא לי לפגוש, וקיוויתי שהארי כן יגדל איתו, שיכיר את בן הדודה היחיד שלו. החלטתי שמחר אבקש מג'יימס שימסור לבית הדואר המוגלגי (אם הוא בכלל יודע מה זה ואיפה זה) מכתב לטוני.

המיילדת חזרה עם מגבונים, ולפני שהעברתי את הארי לזרועות אביו, כדי שינקה אותו לראשונה, לחשתי לו "אל תדאג, הארי, אנחנו תמיד נהיה איתך ונשמור עליך, גם כאשר לא תרגיש זאת."

*בשלב הזה לילי וג'יימס כבר שמעו על הנבואה.

                            מקווה שאהבתם, אשמח לתגובות