אזהרה- הפרק מכיל סלאש (מערכת יחסים בין 2 דמויות בנות אותו המין- 2 בנים במקרה הזה). אבל לא לדאוג, זה לא מפורט (יש רק נשיקות).
הערה: אני יודעת שחדר הנחיצות לא מספק אוכל... אבל זה הרגיש לי נכון לכתוב את זה... מצטערת אם זה מפריע למישהו
היה זה אחר צהריים חורפי אחד. השמיים היו אפורים ומכוסי עננים, ותלמידי הוגוורטס הסתובבו משועממים ברחבי הטירה. החוצה, לא היה טעם לצאת משום שהיה נראה שעומד לרדת גשם בכל רגע. הארי ורון, שנמאס להם מהרעש שבחדר המועדון ניסו למצוא מקום שקט בו יוכלו ללמוד למבחן הקרוב בשיקויים. הם היו נחושים לא לקבל נכשל נוסף כדי לא לתת לסנייפ סיבות נוספות ללעוג להם או להוריד נקודות לגריפינדור, וכמובן שלא לתת לסלית'רינים סיבות נוספות לצחוק על חשבונם. הרמיוני, אם שאלתם, אשר הספיקה כבר לחרוש למבחן מבעוד מועד, הייתה עסוקה באותו זמן בלעזור לג'יני בשינוי צורה. הארי ורון חיפשו מקום שקט בכל קומה אפשרית, בכל כיתה ריקה אפשרית, אך נראה שעל כל מקום שחשבו, היו אחרים שחשבו קודם. אפילו את חדרי השירותים הם בדקו, למרות שהם לא נחשבים כל כך למקום נוח ללמוד בו.
"אני יודע!" קרא לפתע הארי. רון הביט בו בשאלה.
"אני יודע לאן נוכל ללכת! איך לא חשבתי על זה קודם?!"
"יש עוד מקומות שלא ניסינו?" שאל רון עם שביב של תקווה.
"כן!" קרא הארי בהתרגשות, ונראה כאילו גילה איזו פלנטה חדשה, "חדר הנחיצות!"
"וואלה! שם לא יוכלו להפריע לנו, ואני אוכל סוף סוף לשפר את הציון שלי!!!" רון נסחף בהתלהבות של הארי וחייך מאוזן לאוזן, כאילו זה עתה בישרו לא את הבשורה המשמחת ביותר בעולם.
"קדימה, בוא!" קרא הארי, מקבל אנרגיות חדשות ותופס בידו של רון. אלא שמיד הבין מה הוא עושה ושחרר את יד חברו, מסמיק קלות. "בוא," הוא חזר והחל ללכת לכיוון המדרגות.
רון גם הוא נראה מובך לרגע, אבל מיד התנער ועקב אחר הארי.
כעבור כמה דקות הם עמדו, זה לצד זה על יד הקיר, שעליו אמורה להופיע דלת הכניסה לחדר הנחיצות.
"אתה זוכר מה עושים?" שאל הארי.
"כן- חושבים על משהו שממש רוצים והולכים הלוך וחזור ליד הקיר. שלוש פעמים."
"יופי. אז בוא" הארי התגבר על הדחף המוזר לאחוז שוב בידו של רון, ובמקום זאת הרים את ידו והעיף שערות מעצבנות מהפוני שלו אחורה.
הם הלכו הלוך ושוב שלוש פעמים ועצרו מול הדלת שהופיעה.
"על מה חשבת?" שאל הארי שניה לפני שרון הניח את ידו על הידית, "שכחנו לקבוע על מה חושבים."
בעיני של רון עבר ניצוץ של מבוכה, אך זה עבר מיד, "חשבתי על חדר נוח שנוכל ללמוד בו."
הארי חשב רגע, ואז פלט 'גם אני' קצר.
הם הביטו זה בזה כמה רגעים ואז רון פתח את הדלת. ושני הבנים קפאו על מקומם.
באמצע החדר, עמדה מיטה ענקית, עליה הונחו כריות בשלל צבעים. על יד המיטה עמד שולחן קטנטן עליו הונחה צלחת עם עוגיות שוקולד צ'יפס ושתי פרוסות עוגה. מה?! חשבו שניהם מזועזעים ונראה שאיבדו את כושר הדיבור שלהם לכמה זמן.
"אתה חשבת על האוכל... נכון?" שאל הארי לאחר דקות ארוכות, כשסוף- סוף הצליח לדבר. הוא ניסה ככל יכולתו להסתכל על השולחן ולהתעלם מהפריט האחר בחדר.
"אני מניח..." ענה רון, כשפרצופו אדום כולו, כשלפצע הוא גיחך, הרים גבה ושאל, "אז אתה חשבת על המיטה?!"
הארי האדים אף יותר מחברו האדמוני. "לא." הוא פלט בקצרה, למרות שהיה ברור ששיקר. ואז הארי הסתובב אחורנית בבהלה, מבין שהם עומדים המון זמן על יד דלת פתוחה של חדר עם... מיטה. ומישהו בהחלט יכול היה לעבור ולראות את זה. והרי המחזה שאותו אדם היה רואה לא היה מחשיד בכלל... הארי בלע רוק בעצבנות וצעד אל תוך החדר. "רצינו מקום שקט. זה מקום שקט. בוא. מישהו יכול לראות." הוא פלט צרור משפטים קצרים.
אבל זה היה מספיק כדי שרון יבין את המסר. הוא הביט סביבו בפחד, בודק שאכן אין איש בסביבה, התכופף והרים את הספרים שנפלו לו קודם לכן ונכנס במהירות, סוגר אחריו את הדלת.
שני הבנים הביטו שוב זה בזה, ובפעם המי- יודע- כמה, חזרה על עצמה הסצנה של הבהייה המובכת- מבולבלת זה בזה. הארי התעשט ראשון, מתרחק במהירות והתיישב בהיסוס על קצה אחד של המיטה. רון מצמץ, התנער, על הדרך גם הסמיק שוב, ופנה להתיישב על הקצה השני של המיטה, מקפיד לשבת קרוב מספיק לשולחן הממתקים, אך באותו זמן כמה שיותר רחוק מהארי.
בפרק הזמן הבא, שני הבנים ישבו בדממה, מנסים להתעלם כמה שיותר זה מזה. הרעש היחיד שנשמע היה כרסום העוגיות העצבני של רון. מסיבה שלא הייתה ברורה לשניהם, הם היו כל כך מובכים מהמצב. הארי ניסה לפתוח ספר וללמוד, אך ראייתו החליטה כנראה לתעתע בו. כשהוא הביט בדף, היה נראה לו שהאותיות מקפצות, מדלגות ומרקדות במעגלים. לא משנה כמה ניסה, הוא לא הצליח לחברן למשפט תקין והגיוני. וגם אם כן, הוא היה כל כך לא מרוכז, שלא הצליח להבין את משמעותו והיה שוכח את מה שקרא עוד לפני שהצליח להפנים את זה. רון לא היה מסוגל אפילו לפתוח את הספר. הוא ישב בשולי המיטה המפוארת, החזיק עוגייה בשתי ידיו וכרסם אותה במהירות, מה שגרם לו להיראות כמו ארנב האוכל גזר.
לבסוף, הארי נכנע והרים את עיניי מהספר. "היי, רון!" הוא קרא, גורם לג'ינג'י להסתובב בבהלה. המחווה גרמה לעיני שני הבנים להיפגש. ושוב חזרה על עצמה הסצנה המוכרת, למרות שהפעם, סופה היה שונה מהפעמים הקודמות. באותו זמן, שני הבנים הרגישו צמרמורת חמימה עוברת לכל אורך גופם. תחושה מופלאה כל כך שאיש מהם מעולם לא חש בעבר. בו זמנית, שניהם בלעו רוק בעצבנות. ובאותו זמן, הם גם החליטו להדחיק את כל הפחדים הכי עמוקים שלהם, את החששות העמוקים ביותר שלהם ולהתקרב אל מרכז המיטה בקפיצה גדולה, אשר הקטינה בצורה כה משמעותית את המרחק בניהם וגרמה להם כמעט להיצמד זה לזה. כמעט. וכל הזמן הזה, הם המשיכו להביט עמוק זה בעיני זה, על מנת לוודא שהשני לא מביע התנגדות כלשהי. כשהם סוף- סוף אזרו מספיק אומץ הם, שוב- בו זמנית, צמצמו את הפער שנותר ושפתותיהם נצמדו. באותו רגע, נשכחה הבושה, נשכח הפחד, ונשכח גם המבחן בשיקויים והתוצאות שיביא בעקבותו. נשאר רק אושר. אושר חזק כל כך, אשר איש משניהם לא הרגיש מעולם. אושר אשר הם יכלו להרגיש רק מעצם היותם יחד.
הם התנתקו זה מזה, כשעל פני שניהם נפרש חיוך רחב. ואז הארי הביט ברון בגיחוך ושאל, "גם אתה חשבת על המיטה, נכון?!"
"הו, אז אתה מודה שאתה חשבת עליה!" רון נראה מרוצה מעצמו.
הארי צחק, מחבק את הג'ינג'י חזק ומקרב אותו אליו עוד יותר, מנשק אותו בשנית.
"וכן." רון פלט, מסמיק כמו תמיד והסב את ראשו.
"ידעתי!" קרא הארי.
שני הבנים החלו לצחוק בקול.
|