המתיחה המושלמת

עברו 6 שנים מאז שכתבתי את הפאנפיק הזה והכתיבה שלי השתפרה המון מאז (אני מקווה).

מצאתי אותו במקרה (כבר שנים שלא נכנסתי לאתר)

והחלטתי לערוך אותו ולשפר את כל מה שלא אהבתי - והיה הרבה שלא אהבתי! אז אם יצא לכם לקרוא את הגרסה הקודמת - אל תתפלאו אם בקושי תכירו את הגרסה החדשה :)

על מה אתם חושבים כשאתם שומעים "האחד באפריל"? אם תשאלו את השאלה הזו את תלמידי הוגוורטס, בית הספר לכישוף וקוסמות – כנראה שתשמעו תשובות כמו "מתיחות קורעות מצחוק" ו-"יום שאסור להאמין בו לאף אחד".

אז כמו כולם, גם הארי פוטר תכנן למתוח אנשים באחד באפריל. המתיחה הראשונה שביצע, הייתה להחביא את ספר 'היסטוריית הקסם' של הרמיוני ולגרום לה להתרוצץ שעות ברחבי חדר המועדון, בניסיון למצוא אותו. אחרי זה, הוא שלח לרון צרחן, בשם גברת וויזלי (הוא התאמץ מאוד להישמע כמו מולי, אבל רון הבין מהר מאוד שזו לא אימו). ואז – הגיע הרגע למתיחה הגדולה.

ארוחת הערב עמדה להתחיל בכל רגע. הארי התחבא בקרבת האולם הגדול וחיכה לחבורת הסלית'רינים, בהנהגת דראקו מאלפוי. ליבו הלם מהתרגשות. עברה דקה, עברו שתיים – והארי הרגיש שליבו יוצא ממקומו. הוא העביר משקל מרגל לרגל בעצבנות וניסה להרגיע את נשימתו.

לבסוף, הגיע הרגע המיוחל.

הארי הבחין בפלומת השיער הבלונדינית, מגיחה בתחילת המסדרון. הוא שמע את קולו המתנשא של הסלית'ריני והצחוק הגרגרני של חבריו. הקבוצה חלפה על פני מקום מחבואו. הארי ספר עד שלוש וקרא אחריהם.

"היי, מאלפוי, חכה רגע!"

החבורה קפאה על מקומה. כשהבלונדיני הסתובב, גבתו הייתה מורמת, בשאלה.

הארי צעד לכיוונם, ידיו מאחורי גבו. "היי," הוא חייך במבוכה.

"כן...?" דראקו נשמע אדיש.

"היי, אמממ... מאלפוי... אנחנו צריכים לדבר על משהו..." הארי התנועע מצד לצד.

"דבר," ענה דראקו באדישות גמורה. הוא שילב ידיים ונראה חסר סבלנות.

הארי התאמץ שלא לחייך בניצחון – הכול התקדם לפי תוכניתו!

תלמידים עברו לידם ללא הרף, ממהרים לארוחה. חלקם האטו את הליכתם בקרבתם והביטו על המתרחש.

"בפרטיות..." הארי אמר בקול שקט. אם הוא ניחש נכון – הסלית'ריני היה אמור לסרב.

דראקו מצמץ ונראה מבולבל. "אפש..." הוא התחיל, אך לפתע הבעת פניו השתנתה. הוא כחכח בגרונו והביט על חבריו. "אין לי כוח אליך... או זמן..." הוא פלט בקור.

הסלית'רינים מאחוריו צחקקו, למרות שהארי היה בטוח שלא נאמר משהו מצחיק.

הבלונדיני כחכח פעם נוספת. "אז או שאתה מדבר עכשיו, או שאתה לא מדבר בכלל!"

'יש!' אמר לעצמו הארי, מנסה לשמור על ארשת פנים מובכת. "אמממ... אתה, אמממ..."

"פוטר, אין לי את כל היום!" דראקו הרים את סנטרו בחשיבות.

הרגע הגדול הגיע. קצוות פיו של הארי התעקלו לחיוך, אך הוא ניער את ראשו ומיהר להחזיר את המבט הרציני לעיניו. הוא הרים את מבטו, מנסה להביט לתוך עיניו הכסופות של מאלפוי.

"שכחת את זה בחדר שלי אתמול," הוא אמר בפשטות, הושיט את ידו לפנים והציג עניבה ירוקה.

קריאות תדהמה נשמעו מכל עבר. הארי ידע ששיחות מסדרון שלו עם מאלפוי יודעות למשוך קהל. הוא שמח זה קרה.

"מה... מה?" הבלונדיני נראה לבן כסיד. "פוטר... אני לא הייתי בחדר שלך!"

פנסי צחקקה.

"אני לא הייתי שם!" הוא קרא לכיוונה ופניו האדימו מבושה. דראקו הביט סביבו, מבחין בכמות המבטים שנעוצים בו. "אני...!" הוא צעד לאחור, מתנגש בגויל, שעמד מאחוריו.

הקהל לחש וגעש.

"דראקו, זה שלך," הארי המשיך וצעד לפנים, מנפנף בעניבה.

"אני לא!" דראקו מלמל, "פוטר..." קולו נשמע שבור.

הארי נראה מבולבל. היה משהו שונה בתגובה של הבלונדיני. משהו... שהארי לא ציפה לו.

"אני צריך לעבור!" דראקו הסתובב אחורנית וכמעט דחף את חבריו. הוא רץ לאורך המסדרון ונעלם מעבר לפינה.

הארי העביר מבט על הסלית'רינים. פנסי נראתה משועשעת, בלייז היה מזועזע וקראב וגויל הביטו זה בזה בבלבול. סביבם נשמעו לחשושים וצחקוקים.

הארי נשם עמוקות, מנסה להרגיע את ליבו הדוהר. נותר עוד דבר אחרון לעשות, כדי להשלים את המתיחה. "אה ומאלפוי," קרא הארי, לכיוון שאליו רץ הבלונדיני, "אחד באפריל!"