"הרמיוני! יש לך אורח!" קראה אמה של הרמיוני. הרמיוני הסתדרה מעט וירדה במדרגות ביתה בקלילות. "אמא, מי ז-" התחילה הרמיוני לשאול כשלפתע ראתה בפתח הדלת את הארי. "הו, הארי, מה שלומך? מה אתה עושה כאן?" שאלה הרמיוני. " טוב, תודה. אפשר לדבר אתך במקום פרטי יותר?" שאל הארי הנבוך. "בוודאי. בוא נעלה לחדרי!" אמרה הרמיוני. השניים עלו במדרגות ונכנסו לחדרה של הרמיוני. "תרצה לשתות משהו?" שאלה. "בטח, תודה. באתי מרחוק." ענה הארי. "נו, איך אצל הדארסלים?" שאלה הרמיוני. "כרגיל..." הארי נאנח. "אז על מה רצית לדבר?" נזכרה לפתע הרמיוני. "את מבטיחה שלא תכעסי ותצחקי עלי?" שאל הארי בחשש. "בסדר... אז מה העיניין?" שאלה. הארי היסס מעט ואז פתח: "טוב, אז ככה... כשניפגשנו ברכבת לפני חמש שנים..." הוא נשם נשימה עמוקה והמשיך: "גם אם לא רציתי להודות בכך, הרגשתי שמשהו השתנה בחיי. מצאתי את עצמי כמעט בכל הזדמנות חושב עליך." הוא עצר שוב, ונראה היה שלא קל לו לדבר. הוא המשיך: "ואז, לפני שנה, כשהודיעו על נשף חג המולד, ישר ידעתי- אני חייב להזמין אותך!"הארי הפסיק והסתכל על הרמיוני. היה נראה שהיא נאבקת בסערת רגשות פנימית. כשהיא ראתה שהארי לא ממשיך היא שאלה בעדינות: "אז למה לא הזמנת אותי?" "רציתי אבל התביישתי, וכשסיפרת לנו שאת יוצאת עם מישהו, כבר הייתי נואש. עכשיו, הרמיוני, אני רוצה להגיד לך ש-" "ש-" שעודדה אותו הרמיוני. "שאני אוהב אותך." הוא אמר בשקט, כמעט בלחש, ולא העיז להסתכל בעינייה. הוא הרים לאט את מבטו, ולהפתעתו מבטה של הרמיוני היה רך. הרמיוני שיחקה בשערה מעט. היא הסמיקה והשפילה את מבטה. "גם אני אוהבת אותך." היא לחשה. הארי חיבק אותה בעדינות, וליטף את שערה. היא לא התנגדה לו. הוא משך אותה אליו ונישק אותה נשיקה קטנה על הלחי. הרמיוני נשארה מחובקת בזרועותיו, מתפללת שהרגע לא יגמר לעולם...
ממש תודה, רוזי! את ענקית!!
|