נפילתו של הפרופסור

אני מתחבא מאחורי מדף סלע גדול וצופה בהם. הם מסתובבים על מנת לחזור בדרך שבה הגיעו, אבל הקדמתי אותם. שוב. נער ששכרתי מתקרב בריצה ומוסר מברק לאחד הגברים העומדים ליד המפל. הוא קורא את המברק במהירות ורץ חזרה אל האכסנייה. פתי.
אני מחכה שהאיש יתרחק מספיק כדי שאוכל לפעול ללא הפרעות. הוא חולף על פניי במהירות ולא מבחין בי. הוא מגיע לתחתית המדרון. מושלם.
אני יוצא ממחבואי ומתקדם במהירות במעלה השביל, אל המקום בו האיש השני עדיין נשען על הצוק בתנוחה שהייתה יכולה להתפרש כנינוחות, אך אני זיהיתי את המתח שבו היה האיש שרוי. המשכתי להתקדם. הנער מבחין בי, ואני מאותת לו להתרחק משם. הוא פונה אל האיש, כנראה מסביר מדוע עליו לעזוב, ומתרחק בצורה שלא תותיר עקבות. כצפוי, הדבר מעורר באיש חשדות. הוא מרים את מבטו ומבחין בי.
"אתה," הוא נוהם.
"אבל זה היה ברור, לא?" אני שואל. "אתה היית אמור לצפות למהלך כזה. אני מאוכזב ממך, הולמס."
"זה נגמר," הוא אומר. "הם תפסו את הכנופיה שלך. אתה לבד עכשיו."
"אני לא זקוק לאף אחד."
 אני מנסה לתפוס בכתפיו כדי להפיל אותו. הוא מתחמק ומגיב באגרוף מהיר, שאני חוסם. בעיטה, חסימה, התחמקות, אגרוף, לפיתה. המאבק נמשך דקות אחדות. לבסוף - אני עומד קרוב מדי כשאני משחרר את המכה. הוא מנצל את צורת העמידה שלי, ומפיל אותי על הקרקע.
אלא שאין שם קרקע.
רק תהום.
אני מנסה להיאחז בבליטות בצוק כדי לעצור את הנפילה, אבל רק שורט את ידיי. לקראת הפגיעה, מטרים ספורים מהתחתית, אני מצליח לתפוס באחת הבליטות. כנראה ניסיונותיי הקודמים האטו את צניחתי. אני נעזר בבליטות נוספות ויורד באיטיות אל מדף אבן קטן, קרוב לתחתית המפל. רק כשאני מגיע אליו, אני מבין עד כמה קרוב הייתי למוות.
אבל זה מעניק לי יתרון.
הולמס כנראה יעמיד פני מת בזמן הקרוב, ויתחבא בין הצללים, במחשבה שהוא בטוח. שאף אחד לא רודף אותו יותר.
ואני אחסל אותו. 

הערות המחברת:

וואו.
זאת הפעם הראשונה שאני כותבת בסגנון הזה, ובפאנדום הזה, ומנקודת המבט של "האיש הרע".
תגובות? הערות? ביקורת?