רוצי על חייך

קולו הדהד במוחי בזמן שרצתי על חיי.

אין זמן להיפרד, הוא אמר. לפני שהתפוגג ונעלם.
אל תשימי את חייך בידיים של מישהו אחר. הוא יגנוב אותם ויכבול אותך. אל תחביאי את הטעויות שלך, הן ימצאו אותך, ישרפו אותך.

רעד עבר בגופי. איך יכולתי להיות כה טיפשה? מעדתי על מרצפה עקומה ונחתי על ידיי. שריטות ושפשופים חדשים נוצרו על גופי. דמי המשיך לזלוג בטיפות קטנות, ועדיין, הייתי במצב הבריאותי הכי טוב.  

ואז הוא אמר, אם את רוצה לצאת בחיים, רוצי על חייך.
אם את רוצה לצאת בחיים, רוצי על חייך.

וזה בדיוק מה שעשיתי. המשפט הדהד במוחי בזמן שנאבקתי לא לצרוח מכאב. דמעה זלגה מעיניי. נפלה על המדרכה לצד כתמי הדם והאנשים המתים.

זו הפעם האחרונה שלי, היא אמרה. לפני שהתפוגגה ונעלמה.
זה קשה לדמיין, אבל יום אחד את תסיימי כמוני.

הדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניי. בכל מקום אנשים מתים. אנשים שמתו מיתות נוראיות. ורק אני, החיה היחידה. רצה שם, מדלגת מעל גופות האנשים שאהבתי.

ואז היא אמרה, אם אתה רוצה לצאת בחיים, רוצי על חייך.
אם את רוצה לצאת בחיים, רוצי על חייך.

קולות שניהם הדהדו במוחי, ותמיד אותו משפט חוזר.
אם את רוצה לצאת בחיים, רוצי על חייך.
אם את רוצה לצאת בחיים, רוצי על חייך.
אם את רוצה לצאת בחיים, רוצי על חייך.
אם את רוצה לצאת בחיים, רוצי על חייך.

הם דחקו בי, לחשו לי את המשפט באוזן כשישנתי, כשלא ידעתי, כשחשבתי שזה רק חלום. אבל זה היה יותר מחלום, זו הייתה המציאות, המציאות הנוראה.  
ומה יש לי להגיד? מהי תשובתי?
את אותו הדבר אמרתי להם. כל פעם אותה תשובה.

אם אני אשאר, זה לא יהיה לאורך זמן, עד שאני אשרף מבפנים ואשרוף את הבחוץ.
אם אני אלך, אני אוכל רק לקוות שאצליח להגיע לצד השני.

נעצרתי מול אחת הגופות.

שיערו של האיש היה חום ופרוע. הוא שכב בתוך שלולית דם שזלגה מגבו. עיניו הירוקות-אפורות היו פתוחות לרווחה, מבלי שמץ הבעה. על שפתיו היה חיוך, וידעתי שהוא השלים עם מותו.
הוא החזיק את ידה של אישה ששכבה לידו.
שיערה היה בלונדיני, אבל שורשיו היו אדומים, והאדום זלג לאורך ראשה. שיערותיה הפכו אדומות. אדומות מדמה של האישה המסכנה. ריסיה היו הארוכים ועיניה העצומות נראו כאילו כל רגע היא הולכת לפתוח את עיניה ולברך אותי.
זה היה כאילו הם רק ישנים, ועוד רגע הם יתעוררו ויגידו לי את מה שאמרו לי תמיד.

אם את רוצה לצאת בחיים, רוצי על חייך.

כשלתי על בירכיי וליטפתי את שיערה של אמי. לא היה לי אכפת שדמה נמרח על ידי.
"אמא... אבא..." השפלתי את ראשי, אבל הכרחתי את עצמי להרים אותו ולהביט בהם. "אני רצתי. אבל אתם לא." כאבי היה עמוק. הוא עשה שורשים, והחל לגדול בתוכי. דמעותיי ניקו קצת משיערה של אימי וחשפו מעט שיער צהבהב.
"הבטחתם." בכיתי ולחצתי את ידו של אבי. "הבטחתם שתמיד תהיו שם."
שמעתי קול צעדים. ידעתי שזה הוא. זה שרצח את כל האנשים האלו.
זה שרצח את הוריי.

אם את רוצה לצאת בחיים, רוצי על חייך.

זכרתי את המשפט הקבוע שלהם. יהיה לי זמן רב להתאבל עליהם אחר כך, אבל עכשיו אני צריכה להיות חזקה. עליי לקום, ולרוץ על חיי. 

אני חייבת לכבד את בקשתם.

אם את רוצה לצאת בחיים, רוצי על חייך.

זה היה המוטו שלהם.

אבל הם מתים.
ועכשיו זה המוטו שלי.

רצתי. רצתי כל כך מהר שהייתי בספק אם הוא עדיין רודף אחריי. רצתי על הכביש המהיר. מכוניות מעטות עברו, והאנשים שבתוכם תמיד הביטו בי במבט מוזר.
נערה.
נערה בת ארבע עשרה עם שיער בלונדיני ארוך שפסים אדומים ולא מתואמים שזורים בו, אך לא ממה שהם חושבים. עיניה שחורות ומפחידות, מלאות אימה. רצה בכביש המהיר. גופה ובגדיה הלבנים מרוחים במשהו אדום.
החכמים היו מבינים ישר שזה דם. לטיפשים לקח כמה שניות.
אבל לכולם הייתה את אותה תגובה. דוושת הגז נלחצה, והם התקדמו והשאירו אותי מאחור, רצה.

אם את רוצה לצאת בחיים, רוצי על חייך.

לא הפסקתי לרוץ. ראיתי כבר כמה שלטים שבישרו על כמות הקילומטרים שעברתי.
תמיד הייתי טובה בריצה, אבל לא ידעתי שאוכל לרוץ ארבעה קילומטרים מבלי לעצור. כאבי היה עמוק מדי בשביל שאוכל לחשוב כמו שצריך. הוא התחיל להצמיח פירות. פשוט רצתי. הריצה אפשרה לי לא לחשוב, רק להביט למרחק. לחשתי לה תודה על זה.
הגעתי לעיירה קטנה.
התמקמתי שם.
הלכתי לבית הספר המקומי. התחלתי לעבוד בלילות באחת המסעדות והם נתנו לי חדר ללון בו. הייתי נוהגת להסתכל באנשים השיכורים הממלמלים לי על חייהם הקשים. תמיד הייתי משווה את סיפורם לשלי.
עוד דרך לזכור ולא לשכוח.
ותמיד, תמיד ידעתי שסיפורי קשה יותר. לכן לא היה בי שמץ של רחמים עליהם.
זה היה כאילו חיי נורמאלים שוב.
אבל מה נורמאלי בנערה יתומה בת ארבע עשרה, שצריכה לעבוד למחייתה? שישנה חמש שעות בלילה כי היא צריכה לעבוד עד השעות הקטנות של הבוקר בשביל חדר וכמה גרושים?
הייתי הילדה המתבודדת, שיושבת על העץ בהפסקות וחושבת. אף אחד לא ידע על מה אני חושבת.
היו כאלה שניסו להתיידד איתי. בכל פעם הייתי מורידה אליהם את ראשי, ואומרת את אותו משפט.

"אם אתם רוצים לצאת בחיים, רוצו על חייכם."

והם רצו. כי כל אחד שהייתי נועצת בו את מבטי השחור היה בורח.
ידעתי איך הם מתארים אותי.
"הבלונדינית עם העיניים המפחידות." עיניי היו מלאות אימה ביום בו ברחתי על חיי. עכשיו הן מטילות אימה על כל מי רק יעז להתקרב.
ועל מה באמת חשבתי? חשבתי על הוריי.
כל יום חשבתי על זיכרון אחר מהם.
בכל זיכרון היה את זה. את המשפט הקבוע שלהם.

אם את רוצה לצאת בחיים, רוצי על חייך.

זה היה המוטו שלהם.
אבל הם מתים.
ועכשיו זה המוטו שלי.
ואני לא הולכת לנטוש אותו.
לכן כשהרוצח הגיע אליי אחרי שלוש שנים – בהיותי בת שבע עשרה – קמתי וברחתי. לא לקחתי אוכל איתי, לא לקחתי מים או את כספי המועט שחסכתי במשך שלוש שנים.
בתרמילי הקטן היו רק חולצה לבנה וג'ינס מגואלים בדם במידה של נערה בת ארבע עשרה.