על שפת הנהר

הוא עמד על שפת הנהר, שזרם בשדה הסמוך לבית משפחתו, שאליו נשבע שלא יחזור לעולם. בעיקר בגלל אביו. הנהר זרם באיטיות,, התפתל בין הגבעות הקטנות והמשיך עד שיצא משדה הראיה של האיש שעמד על הגדה, והביט במים בעצב. המקום העלה בו זכרונות רבים, כמעט כולם הסתכמו ב"היא מתה", "פישלת" ו"אין לך מה לעשות פה יותר".

אז למה הוא בכל זאת חזר לשם?

הוא עצמו לא היה בטוח. אין לו שום דבר לחפש כאן. לא קרובי משפחה - שבטח כבר נפטרו כולם - ובטח שלא אותה.

היא מתה, קול קטן אומר בראשו. תתגבר על זה כבר. תמשיך הלאה. 

"די כבר!" את המשפט הזה הוא אומר בקול. הוא לא מסוגל להתמודד עם המחשבות האלה. "אני יודע את זה. אני יודע שהיא מתה. ושזאת אשמתי שהיא מתה."

זה די נכון. בערך. אם הוא לא היה עושה את מה שעשה...אם פוטר המעצבן הזה לא היה שם...אולי...אולי היא הייתה עכשיו כאן. בחיים. אולי לא איתו, אבל בחיים.

הוא מוריד את המסכה - המסכה של אוכלי-המוות - ומשליך אותה אל הנהר, שסוחף אותה איתו, בכיוון הזרם. "הוא הרג אותך. הוא בעצמו עשה את זה. ואני אעשה כל דבר שאוכל לעשות כדי לעצור אותו. בשבילך."

הוא מסתובב. מאחוריו, בקצה המרוחק יותר של השדה, עומד עץ גדול. סוורוס מביט בו ונזכר בשני הילדים שנהגו להעביר מתחתיו את הקיץ, ביחד. הזיכרון מעלה בו - לראשונה בעשר השנים האחרונות - חיוך אמיתי.