חיים חדשים

ג'נה קלייסון שנאה נחשים.

היא לא יכלה להסביר בדיוק למה, אבל בכל פעם שהיא ראתה אחד היא חשה דקירה בלתי-מוסברת בצווארה ולרוב ההיתקלויות נגמרו בכך שהתרסקה בקיר.

מעולם לא הייתה לה פוביה או משהו כזה, אבל למרות זאת – היא לא סבלה נחשים.

לג'נה היו עיניים כחולות כהות, ושיער שחור חלק וארוך. היא הייתה כמעט בת 11 וגרה בפנימייה שבבית-ספרה בדרום לונדון.

ג'נה הייתה – פחות או יותר – יתומה. הוריה נפטרו כשהייתה בת שמונה, והיא לא ידעה עליהם כמעט כלום, מלבד השמות שלהם והעובדה שהם רשמו אותה לבית הספר ל12 השנים הקרובות. היא ידעה שאבא שלה – רוג'ר קלייסון – הוא זה שהתעקש שתלמד שם. 'להרחיק אותה מהכל', כך אמר. לעומתו, נראה שאמא  שלה – סוזן קלייסון-פרינס – התנגדה לכך בתוקף. 'היא תישאר בבית עוד כמה שנים, עד שתקבל את המכתב.' 'ומה אם לא יהיה מכתב? אין לך שום דרך לדעת שהיא תקבל אותו! מה אם היא לא כזאת?'

הויכוח הישן ההוא היה אחד הזכרונות הבודדים של ג'נה מהוריה. האחרים גם היו קשורים לריבים שלהם. על איזה בית ספר(ששמו מעולם לא הוזכר), על הדברים המוזרים שקרו לג'נה('אי אפשר להכחיש לנצח את העובדה שהילד ההוא באמת נתלה באוויר...') והנושא המרכזי – הצד של אמא במשפחה. בכל פעם שהם רבו, נראה ש'את והקרובים שלך' היה האס בשרוול של אביה.

כשהבן של השכנים הציק לג'נה ונתלה בפתאומיות באוויר מקרסולו זה נגמר ב'גם ההוא עשה את זה, נכון?' וכשהתנשמת הגיעה – 'מה הבעיה שלכם עם תיבות דואר?' וכשהפאה של המורה של ג'נה עלתה באש – 'מה הבעיה איתכם?'. לפעמים ג'נה תהתה למה אביה נשאר איתה ועם אימה אם כל מה שעשה היה להתלונן עליהן. למרות שג'סי – החברה היחידה של ג'נה ושותפתה לחדר – חשבה שזה מגניב, ג'נה שנאה את זה. היא לא רצתה לתלות את הילד ההוא(למרות שרצתה לדעת מי היה 'ההוא' שאביה דיבר עליו), היא בכלל לא הבינה מה התנשמת עשתה על אדן החלון שלה, והשאלה שהכי סיקרנה אותה הייתה בנוגע למכתב. עברו קצת פחות משלוש שנים מאז מות הוריה ומעולם לא הגיע שום מכתב או תנשמת(שלפי ההערה של אביה, היא הניחה שהתנשמת קשורה לדואר).

***

"מזל טוב!" נשמעה צווחה נרגשת בעקבות טריקת הדלת והצעדים הרועשים.

"המממ...מה?..." מלמלה ג'נה, חצי-ישנה.

"היום ה-9 ליולי, את בת 11!" צעקה ג'סי.

"יופי לי, עכשיו לכי מפה ותני לי לישון..." נשמעה תשובה מתוך הכרית.

"את זוכרת מה המנהלת אמרה לך על היום?" שאלה ג'סי ומבלי לחכות לתשובה הוסיפה, "שאלת אותה בקשר לסבא-רבא שלך ואחותו..."

"...והיא אמרה שהיום היא תספר לי עליהם!" זינקה לפתע ג'נה ממיטתה, ערנית ונרגשת בהרבה משהייתה קודם, חטפה את תיקה ורצה אל משרד ההנהלה.

כשהגיעה למשרד, מתנשמת ומתנשפת, היא שמעה "יבוא" מבפנים, למרות שלא דפקה. 'מוזר,' היא חשבה לעצמה, למרות שכבר חוותה דברים מוזרים בהרבה.

"כן, העלמה קלייסון?" שאלה המנהלת. "מה את עושה כאן בשעה כזאת?"

'סובלת את הפרצוף שלך,' חשבה לעצמה ג'נה. "באתי בשביל המידעעל המשפחה שלי שהבטחת לי," אמרה לבסוף.

"אה, כן..." אמרה המנהלת בהיסח דעת והוציאה תיקיה דקה ומאובקת מאחת המגירות שלה, וחזרה להתעסק בניירת. לאחר כדקה הרימה את מבטה וראתה שג'נה עדיין עמדה שם.

"למה את עוד כאן?" נבחה על ג'נה, שקפצה כאילו שוב העירו אותה בבת אחת. "הסתלקי!"

ג'נה גלגלה עיניים ומיהרה לצאת מהחדר, אוחזת בתיקיה כאילו חייה תלויים בכך. היא לא שמה לב והתנגשה בג'סי.

"היי, תסתכלי לאן את – ג'נה, לא זיהיתי אותך! קיבלת את-" היא הנמיכה את קולה כי קבוצת תלמידים עברה לידן(ג'נה הייתה אסירת תודה על כך). "-את המידע שרצית?"

"כן, זה כאן-" פתחה ג'נה, אבל ג'סי קטעה אותה.

"את לא מאמינה מה מצאתי אצלך בחדר!" קראה וגררה את ג'נה הלאה במסדרון, לעבר המעונות.

"נו? מה זה? זה יכול לחכות על אחרי שאקרא על המשפחה שלי?" מחאה ג'נה, אבל השתתקה כשפתחה את הדלת.

על שולחנה הייתה מעטפה – שהיא נשבעה שלא הייתה שם קודם – ועליה עמד...

ינשוף.

פרק ראשון בקרוב מאוד :)

תגובות?

		הפרק הבא