זיכרון

כתבתי את הפיקצר הזה בעקבות סערת רגשות שעברתי. אני אשמח לתגובות.

ותהיו עדינים איתי :)

כל אחד מגיע לזה בשלב כלשהו בחיים. להבנה הזאת שיום אחד הכל יגמר. שיום אחד אולי תאבד את האדם הכי קרוב אליך בעולם וכל מה שישאר זה רק זיכרון. זיכרון של המראה שלו, זיכרון של הקול שלו, זיכרון של חום גופו, של הריח שלו, של הצורה בה הוא יודע לאהוב...

ובכל רגע שעובר הזיכרון הזה נעשה עמום יותר ויותר, ופתאום אתה צופה בסרט או רואה תמונה שלו, ומגלה שמה שזכרת היה אחר לגמרי.

לא כולם מגיעים לזה באותו זמן. יש כאלה שמתחילים להעריך אנשים רק כשזה כבר מאוחר מדי, כשהם כבר איבדו את מי שהם אוהבים. יש כאלה שנזכרים רק כשהם בני שבעים, כשכבר לא נשאר מה להעריך. ויש כאלה, כמוני, שכבר בתור ילדים, לפני שהם איבדו מישהו, כאלה שאפילו הכלב שהיה להם כשהם היו קטנים עוד חי בבית של דודה שלהם. אבל הם לא מסוגלים להפסיק לחשוב, בכל פעם שהם נפרדים ממישהו, אפילו רק כדי שילך למכולת, שאולי זאת הפעם האחרונה, וזה הדבר האחרון שאמרתי לו, ומעכשיו והלאה כל מה שישאר לי זה זיכרון.

הבטחתי לעצמי שאני לא אמחק שום דבר ממה שאני כותבת. בגלל שאלו הרגשות שלי ואני כותבת אותם רק בשביל עצמי, רק בשביל לפרוק את מה שיש לי על הלב במקום שבו לא ישפטו אותי. וכמה שאני מתאפקת עכשיו לא לעטוף את עצמי שוב במסיכה המוכרת של הילדה העליזה שאף פעם לא מפסיקה לחייך, ששומרת את הכל לעצמה ורק מעטים ראו אותה בוכה אי פעם.

אבל אני לא.

כי רק ככה אני אפטר מהתחושה המעיקה הזאת שיש לי על הלב.

לפעמים אני מבקשת לחזור להיות אטומה, שכל מה שיהיה אכפת לי יהיה איך אני נראית ומה חושבים עליי. אבל אחרי זה אני מתחרטת, כי אני מבינה פתאום שאולי הבנות ההן, אלה שאני כל כך רוצה להיות כמוהן, ייזכרו מאוחר מדי.

כל הזמן יושבת לי על הלב התחושה הזאת, וכבר התרגלתי. היא כבר השתלבה ברקע המחשבות שלי, כמו הצלצול של השעון המעורר שנכנס לחלום.

אף פעם לא איבדתי מישהו. ואני כל כך מפחדת בעיקר כי אני לא יודעת איך אגיב. אני אבכה? אני אמשיך הלאה? איך בכלל עושים את זה? איך קמים בבוקר בידיעה שהוא כבר לא שם? רק המחשבה גורמת לי בחילה, והבחילה רק מחמירה עם המחשבה שמחר אני אקום בבוקר ואחייה כרגיל. אלך לבית ספר, אעשה את המבחן בשפה, אהיה עם חברות וכל זה כאילו לא קרה.

אבל משהו אומר לי שאני לא היחידה. שיש עוד הרבה כמוני שמפחדים רק מהמחשבה, שבלילה בוכים אל הכרית ובבוקר עוטים את המסיכה.

ואני כבר לא מסוגלת להמשיך לכתוב. האצבעות שלי כבר זזות בקושי על המקלדת והעקצוץ השנוא מאחורי העיניים עולה שוב.

אז אני פשוט ממשיכה להתמודד עם זה, כמו שזה.

עד שזה יהפוך לזיכרון.