הילד האחרון

שם הפאנפיק: הילד האחרון

 שם הכותבת: קארין

פאנדום: כאוס מהלך: החור שברעש

דירוג: G

שיפ: ג'ן.

ז'אנר: דראבל

ויתור זכויות: לפטריק (שט)נס הגאון D:

מספר מילים: 288

הערות: זה דראבל, כלומר זה קצרצר. ניסיתי להכין אסופה של דראבלים בשביל לפרסם אותם ביחד אבל זה הדבר היחיד שמצא חן בעיני. טעויות הדקדוק מכוונות, בשביל להתאים לסגנון של הספר. ונאלצתי להשתמש באקספלורר (האימה!!!) בשביל להעלות את זה אז...קריאה נעימה?

----

"יומהולדת שמח," אני אומר לסב מנדי בשדה ומסתובב מהר, מנסה לנקות כמה שיותר את הקול ואת הרעש שלי, להשאיר את שניהם כמה שיותר שטוחים. אני לא חושב שאני מצליח. סב לא עונה ואולי עדיף ככה, אולי אני לא רוצה שהוא יענה, כי אני כבר מתרחק עם הגב אליו.  זה לא היומהולדת של סב, ברור שלא. מחר יהיה היומהולדת שלו, אבל מחר הוא כבר לא ידבר איתי, אז אני אומר לו היום, כמו שאמרנו שנינו לכל האחרים בכל פעם שמישהו עמד להפוך לגבר,. אני יודע שהוא יודע שאני מקנא בו, כי פעם היינו מקנאים ביחד. לפני לא כל כך הרבה זמן, האמת. תוך כמה דקות אני כבר בעיר ואני מבין שבלי לשים לב עברתי לריצה, ריצה מטורפת, ואני עוצר את עצמי ומתנשף ונשען עם כפות הידיים על הברכיים כדי לתמוך בעצמי, ואני מסתכל מסביב למרות שאין אף אחד שיכול לראות אותי, הרחוב ריק כמו תמיד ומיואש ורועש ומלוכלך כמו תמיד, והיחיד שנמצא בו הוא אני. אני וכלב טיפש שרץ אליי מכיוון החווה.  "טוד, טוד!" מנצ'י נובח את השם שלי, בהתלהבות כזאת של כלבים, כאילו יש בו משהו מיוחד. אני כבר יכול לראות את הפנים של הגברים בבתים ובכנסייה ובחנות ולשמוע את הרעש הסגול־אדום המגחך שלהם, משגיח עליי ועל הטיפשות שלי מרחוק. "כועס, טוד? טוד?" "סתום, מנצ'י," אני אומר, ושנינו הולכים בחזרה בכיוון החווה, כי לשדה כבר אין לי למה לחזור. קיליאן יתפוצץ מכעס כשהוא יראה ששוב הלכתי בלי לסיים את המטלות שלי אבל הוא ובן כל כך שקועים בעבודה עם המחוללי־ביקוע שמתקלקלים כל הזמן ועם החיטה שעוד מעט מגיעה לה עונת הקציר ועם הבית שמישהו צריך לעשות בו את העבודות הפנימיות ועם העולם שממשיך לרוץ ולרוץ כאילו לא איכפת לו מאף אחד מאיתנו שלא יהיה לו זמן לזה בכלל. אז עכשיו נשארתי אני. אני וכלב אחד שאני לא רוצה.