אהבתו של דראקו מאלפוי

הערות:

א. טיוטה ראשונה של הפרק הזה מצאתי איפשהו ברחבי האינטרנט ולא היה לו שום המשך. ראיתי את הפוטנציאל שלו ולכן לקחתי, שיפרתי, ערכתי וכתבתי עוד פרקים. כמובן שכל הזכויות על הטיוטה הראשונה של הפרק הזה שייכות לכותב המקורי.

ב. וכמובן שהזכויות על הדמויות, המקומות וכו' המופיעים בפאנפיק שייכים לג'יי קיי רולינג ואין לי שום כוונה להפיק רווחים ממנו.

ג. הפאנפיק פורסם לראשונה ב 06.08.2013 (בערך), נערך ב-2016 ובגלל שהייתי עצלנית ולא סיימתי את העריכה - הנה עריכה נוספת (11.08.2017)

הרוח הכתה, חדה וצוננת בפניו של דראקו מאלפוי. היה זה שינוי מרענן, לעומת הכיתה החמה והמחניקה. דראקו כיווץ את עיניו, מחפש אחר נצנוץ זהוב, על רקע השמיים, מכוסי העננים האפורים. המטאטא שלו היה המטאטא המהיר ביותר שכסף יכול לקנות. ובכן, כמעט המהיר ביותר. היה רק תלמיד אחד בהוגוורטס שהחזיק ברשותו מטאטא טוב יותר.

הארי פוטר.

דראקו שנא את השם הזה. הוא שנא את הנער הזה. שנא הכל לגביו: הוא שנא את שיערו השחור של פוטר, השיער שאף מסרק לא הצליח לרסן. שנא את העיניים הירוקות הבוהקות שלו, בעלות המבט החודר. הוא שנא את הצלקת שהפכה את הארי למפורסם כל כך. שנא את הקול שלו, הקול שהטיח בו עלבונות, אך לא מבלי לספוג עלבונות בחזרה. ומעל לכל, שנא דראקו את העובדה שלא הצליח כלל לשנוא את הארי פוטר. למרות שניסה, באמת שניסה.

מאז דחה את הצעת הידידות שלו, ביום הגעתם להוגוורטס, שנא את הארי. כן, שנא באמת. אך כעט, בשנתו השישית, מאס דראקו במריבות החוזרות ונשנות עם שחור-השיער. למראית עין, דבר לא השתנה. הוא נשאר אותו דראקו מאלפוי, אדיש ועוקצני. אותו דראקו מאלפוי, הקר למראה, המקובל והאהוד. נסיך סלית'רין הבלתי מעורער. אך בתוך-תוכו, הרגיש הבלונדיני אחרת. אותו דראקו מאלפוי, שלעג לפוטר ולחבריו, קינא בהם בסתר לבו. אותו נער שקילל את הארי והטיח בו עלבונות אין-ספור, קיווה, בעצם, להיות ידיד שלו. לא, לא ידיד. הוא רצה להיות יותר מ- 'רק ידיד' של הארי פוטר. עמוק בליבו דראקו מאלפוי אהב את הילד-שנשאר-בחיים. אהב באמת.

הוא לעג  לעצמו על כך מאות פעמים, בחדרו, במיטה שלו, מכוסה בשמיכה העבה. כיצד דראקו מאלפוי, נצר למשפחת מאלפוי המכובדת, נסיך סלית'רין האגדי, הנער שנחשב לבעל לב של קרח, יכול להתאהב? ואפילו אם התאהב, מדוע, מכל האנשים, היה עליו להתאהב באויבו הגדול ביותר?! בהארי פוטר!

דראקו ניסה לרוקן את ראשו מכל אותן מחשבות טורדניות בשעה שעף הלוך ושוב לאורך מגרש הקווידיץ', מחפש את הסניץ'. הוא רצה להביס את הארי פוטר. רצה שהארי פוטר יביס אותו. הוא רצה סיבה לתעב את פוטר מחדש, אך לא הצליח למצוא. לכאורה, היו לו מיליון סיבות לשנוא את הארי:

הם היו בבתים יריבים, הייתה זו סיבה אחת; פוטר תמיד מנצח אותו בקווידיץ' - סיבה שנייה; הוא הגיבור הבלתי-מעורער של עולם הקוסמים, הילד-שנותר-בחיים - סיבה נוספת; הוא הביס את אביו של דראקו; כמעט גרם לו להכנס לכלא; הארי היה חביב על רוב המורים, רק בגלל שהוא הארי פוטר המהולל; הוא היה... דראקו כבר איבד את הספירה, ואת החשק להיזכר בסיבות נוספות.

ולמרות הכל, הוא אהב אותו.

הוא היה מקדים להגיע לאולם הגדול, רק כדי לריב קצת עם פוטר לפני ארוחת הבוקר. ריב קצר עם הארי פוטר לא היה ריב בשביל דראקו. באותן חמש, אפילו שלוש דקות, בהן החליפו הנערים עלבונות, קלטו עיניו של דראקו כל פרט קטן בפניו של הארי. הריח הזה, המשכר, של שיערו, הגיע לאפו של דראקו. ידיו של דראקו נשלחו, שלא במודע, לגעת בהארי, לפחות פעם אחת בשעה שהנערים חלפו זה על פני זה.

אבל אסור היה שאף אחד יידע. הו לא! אם מישהו יגלה... זה יהיה הסוף של דראקו מאלפוי - סוף סופי ומוחלט! הוא כמעט נפל מהמטאטא, מעצם מהמחשבה על הסיטואציה המסוכנת.

עיניו קלטו נצנוץ זהוב.

הסניץ' נמצא ממש מתחתיו, עף בשמיניות קרוב לקרקע. דראקו צלל, שיערו העדין, הבלונדיני והכסוף נפרע, מתבדר ברוח. זה לא היה משנה. לעוף, לצלול, מהר - זה מה שרצה. המהירות, היא שתעזור לו לשכוח את הכל. דראקו כמעט והתנגש בקרקע. הוא נחת, מתנשף, הסניץ' מפרפר בכף ידו.

"עוד פעם אחת, וגמרנו." אמר לעצמו, נושם עמוקות ומשחרר את הסניץ'.

דראקו עשה מספר סיבובים באוויר, מחכה לסניץ' שיעלם. הטיסה חיממה אותו, ללא ספק, אבל היה קר בכל זאת. הוא חשב בעצב על המעיל שנשאר בחדר המועדון של סלית'רין.

'לא בוכים על חלב שנשפך,' חשב לעצמו בעידוד והחל להתעופף סביב המגרש, בפעם החמישית נכון לאותו יום.

השמש נעלמה כמעט לחלוטין באופק - לא שהיה זה שינוי גדול, בהתחשב בעננים שכיסו את שמי הערב.

'כדאי לי למצוא את הסניץ' מהר וללכת לאכול,' החליט דראקו, כשבטנו החלה להראות סימני רעב.

היה זה יום שישי, וסוף השבוע הסתמן כקר וגשום. המסדרונות יהיו בוודאי עמוסים בתלמידים, חשב לעצמו, והוא לא יוכל למצוא פינה שקטה לעצמו. ואולי, עדיף כך? סוף שבוע קודר - פירושו שגם הארי ישאר בין כותלי הטירה.

דראקו נענע את ראשו, מנסה להעלים את המחשבה האחרונה. הדקות חלפו, אך עדיין לא נראה כל סימן לסניץ'. התחבא טוב הפעם, המנובל! השמיים הלכו והחשיכו, ותלמיד סלית'רין הבלונדיני החל להילחץ.

'אם אאבד את הסניץ', זה יעלה הרבה מאד אניות!' חשב לעצמו. וזה לא שהיה חסר לו כסף, אך גם כשיש מספיק - לא אומר שצריך לבזבז אותו שלא לצורך!

הוא המשיך להסתובב באוויר, בוחן את סביבתו באיטיות, מרגיש איך פאניקה משתלטת עליו. השמיים הקדירו עוד ועוד, וגשם קל החל לזרזף. הוא היה רעב, והממזר הזהוב לא נראה בקרבת מקום.

"איפה זה... איפה?!" מלמל בקול.

דראקו לא הצליח למצוא את הסניץ' בשום מקום. נדמה כאילו הכדור הזהוב באמת נעלם.

הגשם רק הלך והתגבר, הלך והתחזק.

"באמת... איזה בזבוז של יום גשום!" רטן דראקו, ממשיך לחפש את הכדור.

"מחפש את זה, מאלפוי?" אמר קול מוכר שהקפיץ את ליבו של דראקו, כמעט גורם לו ליפול מהמטאטא. שוב.

לאט-לאט, הוא סובב את המטאטא באוויר. "פוטר," דראקו ירק את השם, קצר נשימה.

הארי שאחז בידו את הסניץ' הזהוב, הושיט אותו למאלפוי.

"למה באת לפה, להפריע לי באימון?!" שאל דראקו בקרירות, וסטר ליד שהושטה לעברו. הסניץ' השתחרר מבין אצבעותיו של הארי והתרחק במעוף מזוגזג.

"למה עשית את זה, מאלפוי?" שאל הארי בקול צונן.

"לך מפה. אני מתאמן כאן עכשיו. ואני מסתדר," אמר דראקו בניסיון לשוות לקולו גוון אדיש. הוא הפנה את מבטו מהארי, כאילו מנסה לעקוב אחר מסלולו של הסניץ' החמקמק.

"אני לא זוכר שאבא שלך קנה את המגרש," רטן הארי, "למרות שאני לא אתפלא אם זה באמת יקרה יום אחד... אבל בינתיים, אז אם לא אכפת לך..." הוא סובב את מטאטאו לכיוון הנצנוץ הזהוב, "ודרך אגב, אתה לא נראה כמו מישהו שמסתדר," הוסיף הגריפינדורי בגיחוך של מנצח.

בדיוק כשדראקו פתח את פיו לענות לו, הארי צלל.

הוא עף מטה-מטה, והתרומם בחזרה, מחזיק בידו את הכדור המכונף. חיוך של שביעות רצון היה מרוח על פניו. דראקו שנא אותו בגלל החיוך הזה. הוא שנא אותו, משום שהחיוך הזה היה אחד הדברים שגרמו לדראקו להתאהב בו.

זו הייתה הסיבה בגללה התאמן דראקו קשה כל כך. הארי. הוא רצה להביס אותו, רצה כל כך! כל עצם בגופו צרחה מכאב לאחר אימוני הקווידיץ' המפרכים שכפה על עצמו. ועדיין, גם אחרי שש שנים, הוא נותר פחות טוב מהארי פוטר.

לדראקו נדרשה רבע שעה על מנת למצוא סניץ' שהארי פוטר מצא בחמש דקות. הארי היה מהיר יותר מדראקו, בעל מבנה גוף מתאים יותר לתפקיד המחפש. דראקו רטן לעצמו שוב. "תן לי את הסניץ', פוטר," סינן, כשהוא משפיל את מבטו לקרקע, מנסה שלא לפגוש את העיניים הירוקות.

"לא," ענה הארי בקלילות, גוון של צחוק בקולו, בעוד הוא מנופף בסניץ' מעל לראשו.

"תן. לי. את. הסניץ'. פוטר." חזר דראקו והדגיש כל מילה. לא היה לו כוח לריב עם פוטר. כל מה שרצה היה לסיים את האימון ולחזור לחדר המועדון. אולי יצליח לקרוא, אם קראב וגויל יהיו שקטים מספיק ופנסי תרחיק ממנו את מועדון המעריצות המטורף שלו. אם לא, זה באמת היה בזבוז של יום גשום! דראקו יכול היה לעשות מיליון דברים, ומכל אותו מיליון, מה הוא עושה? את הדבר המיליון ואחד - רב עם הארי פוטר.

"אתה רוצה אותו כל כך, בסדר... אבל זה לא יעזור," הארי ניסה לעשות פרצוף עצוב, אך ללא הצלחה.

"למה אתה מתכוון?" שאל דראקו, עייף מכדי לנסות להבין את החיוך המתגרה שנמרח על פניו של הגריפינדורי.

"אתה עדיין תהיה גרוע ממני. בהרבה. תמיד. ולא משנה עד כמה תתאמן," אמר הארי בלגלוג.

"יא חתיכת..!" דראקו התחיל לעוף לעבר הארי, אבל פשוט לא היה לו כוח. "הו, עזוב," נאנח בסופו של דבר והסתובב. הוא צלל למטה, טס בין העמודים - הכל, רק כדי להתרחק מהארי. הוא איתר את הסניץ' וצלל לעברו. הוא כמעט ונגע בסניץ' - כמעט - מישהו תפס אותו קודם.

"אתה מוכן להפסיק עם זה?! זה כבר עבר כל גבול, פוטר!" התרגז דראקו.

"מה קרה, מאלפוי? קשה להתמודד עם ההפסד?!" לעג הארי.

'היי... זה לא צריך להיות ככה. בדרך כלל אני זה שמלגלג!' הרהר דראקו. הוא התכוון לענות, כשרעם ענקי נשמע, והשמים - פשוטו כמשמעו - נפתחו.

הגשם היה כה עז, שדאקו הסתחרר באוויר לכמה שניות, ואז נחת על הקרקע, מבולבל. ומפוחד, מעט... לא שהוא התכוון להודות בכך.

"זה שבר ענן," אמר לו הארי שנחת לצידו, נשמע כמו החברה הבוצדמית שלו. לא שדראקו הצליח לשמוע את מה שאמר. הגשם הקים שאון נוראי והוא התקשה לשמוע את דבריו של הארי.

"זה... מה?" שאל דראקו.

"שבר ענן!" קרא הארי, רוכן לצעוק באוזנו של דראקו.

"שבר מה?!" קרא דראקו, מתחיל להתעצבן.

"שבר-" קרא הארי. הוא היה קרוב לדראקו כעת, מדבר אל תוך אוזנו.

"ענן..." הוא סיים בלחישה, נשימה חמה מתפזרת על אוזנו של הבלונדיני. כשדראקו הסתובב אליו, הוא מצא את עצמו סנטימטרים ספורים בלבד מהשפתיים שכה רצה לנשק.

"אה! אז למה לא אמרת..?" לחש דראקו חלושות, מרגיש את ברכיו מתחילות לרעוד. הוא ניסה לשלוט בעצמו. 'תתאפס על עצמך, מטומטם!'

"בוא." אמר הארי לפתע והחל לפסוע לעבר אחד מהיציעים. דראקו הלך אחריו, לא מסוגל להתווכח. היריעה שכיסתה את היציע הייתה רופפת, אך שימשה מגן מצויין מגשם הזלעפות. שני הנערים נכנסו מתחתיה. למטה היה מקום די מרווח, למען האמת.

דראקו הניח את המטאטא שלו בצד והבריש את השיער ספוג המים מפניו. השיער הבלונדיני, שהיה ידוע בחלקות שלו ובעובדה שתמיד נראה מסודר במיוחד, נראה כרגע מבולגן מאי פעם. לא כמו השיער של הגריפינדורי, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

הסלית'ריני התיישב באנחה כבדה, משעין את גבו כנגד אחד מעמודי התמך של היציע.

"איזה בזבוז. בזבוז נוראי של יום גשום," הוא מלמל.

"מה אמרת?" שאל הארי, מתיישב על ידו.

"כלום, לא חשוב. קר פה..." מלמל דראקו במהירות.

"זה משום שהוד גאוניותך, לא לבש סוודר," לעג הארי. "אתה אומנם אתה נסיך הקרח, אבל יש גבול!" הוסיף, מגחך.

"זה משום שלא חשבתי שאתקע באימון בגשם," רטן דראקו. "ולא חשבתי שיהיה קר כל כך...." ענה הסלית'ריני, מנסה להפסיק לרעוד ולהישמע מתנשא, כרגיל.

חלף רגע של שתיקה.

לפתע, הרגיש דראקו באריג צמרירי מתחכך בזרועו. הוא הרים את עיניו, וראה את פוטר מושיט לו את הסוודר שלו.

"קח," אמר הארי.

"לא רוצה," השיב דראקו, מבין מאוחר מידי שנשמע ילדותי למדי.

"אמרתי שתיקח כבר, מאלפוי!" שחור-השיער לא נראה כמי שעומד לוותר. עקשנות גריפינדורית מטומטמת!

"אמרתי שאני לא רוצה, פוטר!" קרא דראקו בחזרה, ודחף את הסוודר לידיו של הארי.

"אני לא צריך אותו. לא קר לי," הארי הושיט את הסוודר בשנית. "בניגוד לאחרים."

"אני-לא-רוצה-את-הסוודר-שלך!" ענה דראקו בקרירות והרחיק ממנו את הסוודר בשנית. אין מצב שדראקו יסכים ללבוש סוודר של גריפינדור! גם אם הוא נראה רך כל כך... וחמים... ובטח יש לו את הריח של פוטר...

"נו, באמת! אל תהיה תינוק, מאלפוי," רטן הארי והשליך את הסוודר על דראקו. "פשוט תלבש אותו, חתיכת אידיוט. או שתקפא למוות."

הסלית'ריני נהם ומלמל משהו מתחת לאפו, אך לא התווכח עוד. פוטר צדק, הוא באמת יקפא למוות אם לא ילבש את הסוודר... לא שהוא אי פעם יודה בזה בפניו! לא היה נוח ללבוש את הסוודר על בגדים רטובים, אולם הבלונדיני עמד במשימה בהצלחה.

"למה אתה נותן לי את הסוודר שלך?" שאל את דראקו בקול שקט מאד.

"משום שכמו שאמרתי קודם - אני לא רוצה שתקפא למוות," ענה לו הארי באדישות מזוייפת.

"למה?" שאל דראקו בשקט, עניין אמיתי בקולו. ליבו החסיר פעימה. יכול להיות... שהארי רמז את מה שהוא קיווה ש... לא! זה לא הגיוני. אסור לדראקו להשלות את עצמו עם האפשרות הלא-אפשרית הזאת.

"כיוון שאחר כך יאשימו אותי," ענה הארי בקצרה.

"הו," היה כל מה שענה דראקו. תשובתו של הארי החזירה אותו למציאות תוך שנייה. דראקו ניסה להיראות אדיש, למרות שהאמירה פצעה את לבו כסכין.

הגשם לא פסק מלרדת והמשיך גם רבע שעה לאחר מכן.

דראקו היה עייף - ורעב - והמקום החשיך לגמרי. הוא שמע את הארי מלמל משהו, ולהבות חמימות פרצו מתוך השרביט שלו. הלהבות האירו את המקום וגם חממו אותו מעט.

דראקו הביט בהארי. פניו היו רציניים וקודרים כל כך, כאילו חשב על משהו רחוק ועצוב. פוטר כרך את זרועותיו סביב עצמו, רועד קלות. בתגובה, החל דראקו לפשוט את הסוודר.

"מה אתה עושה?" שאל הארי, מקמט את מצחו.

"אני רואה שקר לך, אז אני מחזיר לך את הסוודר," אמר דראקו במעט לגלוג, כאילו הוא מדבר לילד קטן.

"זה בסדר," ענה הארי, מתעלם מטון הדיבור של הבחור השני, והרחיק ממנו את ידו המושטת של דראקו. ברגע שנגעו זה בזה, ראה דראקו שהארי הסמיק מעט, והסב את מבטו במהירות.

יכול להיות, שדראקו רק דמיין את התגובה, סביר להניח שכך היה. ובכל זאת, הוא היה חייב לומר שאדום נראה טוב על פניו של הארי. טוב, כמו כל צבע אחר.

אבל... למה? מה יכול היה לגרום להארי להגיב כך?

'כלום. בגלל שזה לא קרה. אתה שוב מדמיין דברים, מאלפוי!' כעס על עצמו הבלונדיני, מנער את ראשו.

"חשבתי על משהו," אמר הארי לבסוף, בעוד דראקו לובש את הסוודר בשנית.

דראקו הרים אליו את מבטו, מופתע מטון הדיבור של הנער השני. הוא מעולם לא שמע את פוטר מדבר כך. היה זה טון שקט, כמעט... אינטימי?! לא יכול להיות! דראקו הדחיק את המחשבה.

"מה יקרה..." המשיך שחור-השיער, כשמבט רציני על פניו, "מה יקרה אם נמות מקור, או נטבע מהגשם או משהו מגוחך כזה? אני יודע שזה טפשי, אבל בכל זאת - יש משהו שהיית רוצה לעשות לפני שתמות?" הוא שאל, מבטו מקובע על הלהבות שנבעו משרביטו וצלליותיהן, אשר ריצדו על הקרקע.

"אני מבין שהקור לא משפיע עליך טוב," גיחך דראקו בתגובה, לא יודע איך להגיב לשאלה הרצינית - הרצינית מידי! - של הבחור השני, "אתה בטוח שאתה לא רוצה את הסוודר?"

"פשוט תענה!" דרש הגריפינדורי.

"הייתי רוצה לנצח אותך בקווידיץ'," ענה דראקו את הדבר הראשון שעלה לו לראש, משתדל שלא לחשוב על דברים אחרים. "ואתה?" הוא שאל.

"הייתי רוצה שמי שאני אוהב... הייתי רוצה להגיד לו, שידע..." אמר הארי, חסר נשימה. "התכוונתי, להגיד לה!" תיקן את עצמו במהירות, והאדים שוב.

למרבה הפלא, שום תגובה לא נשמעה מהסלית'ריני. למעשה, דראקו כלל לא שמע את המשפט האחרון. עיניו נעצמו רגע לפני כן. הוא היה עייף כל כך!

דראקו התעורר לאחר זמן מה. הדבר הראשון שהוא שם לב אליו - היה שהגשם פסק. הדבר השני - שהיה כבר חשוך לחלוטין. והשלישי - שהארי ישן על ידו. לא, לא על ידו - ממש צמוד אליו! וכשהוא אומר צמוד, הוא מתכוון לכך שראשו של הנער הממושקף נח בעדינות על הכתף של הנער כסוף-העיניים, כשעל פניו הבעה שלווה. לקח לו רגע ארוך לעכל את הסיטואציה.

ואז הוא שם לב לדבר נוסף: שעונו של הארי פוטר הציג את הספרות 22:00 על צגו.

"פוטר! פוטר, קום! " הוא קרא, מנסה לנער את הארי. זה לא היה נוח במיוחד, בהתחשב במצב שהם נמצאו בו.

"מממ... מה?" שאל הארי בישנוניות, מרים את ידו ומחבק את דראקו ברכות.

"פוטר, תקום! כבר עשר בלילה!" קרא דראקו באוזנו, מפחד מתגובתו של הגריפינדורי בקשר לקרבה ביניהם - למרות שטכנית, זאת אשמתו של פוטר! - אבל לא מוכן להתנתק ממנו. 'כן - פוטר גרם לזה. פוטר אשם. והוא ילד גדול - הוא יתמודד עם הזעזוע.'

הארי רק חיזק את אחיזתו ומלמל משהו לא ברור. הוא לא נראה כמו מישהו שמתכנן להתעורר.

"נו, קדימה... מטומטם!" דראקו הזיז את הארי ממנו, משתחרר מהחיבוק.

הארי מצמץ בעייפות. הוא גירד את עיניו ופיהק.

"אתה מבין שכבר עשר בלילה?!" קרא הבלונדיני.

הארי פקח עיניים בדאגה שנמשכה בדיוק רגע אחד. אחר כך, הוא הבחין במבטו של דראקו, המקובע על שעונו. "מאלפוי, חתיכת אידיוט, השעון שלי לא עובד!" ענה הארי בפיהוק נוסף, "וחוץ מזה, ברור לך שכבר היו באים לחפש אותנו, אם באמת היה עשר בלילה."

דראקו היה חייב להסכים, שהיה שביב של היגיון בדבריו של הארי. ושוב - הוא ממש לא התכוון להודות בזה בקול!

הארי עצם את עיניו בשנית ונרדם כעבור דקות ספורות. דראקו נאנח.

הוא ידע שהם יצטרכו בקרוב לחזור לטירה, לחזור למציאות. הוא ידע שהערב המוזר הזה בחברתו של הגריפינדורי לא יחזור על עצמו. השנאה, התיעוב, הקללות והמריבות יחזרו והערב הקצר הזה יישכח כאילו לא היה.

הוא הפנה את מבטו לעבר הנער השני, שחייך חיוך קטן בשנתו ונאנח בפעם המי-יודע-כמה.

מקווה שאהבתם! ואל תשכחו להגיב  

		הפרק הבא