זיכרונות

אילו הם ידעו, הם היו מבינים, בלקטריס חושבת ומקמצת את ידיה לאגרופים.

הם היו מבינים למה היא משוגעת ומתוסבכת כל כך. למה היא צורחת בלילות.

באזקאבן הזיכרונות מציפים אותה. היא מרגישה שהיא גוססת מבפנים ומבחוץ. כאילו הנשמה שלה נרקבת לאיטה.

אתה אף פעם לא נרדם באזקאבן. אתה נע ממצב של זיכרונות לחלומות בלי לדעת את הגבולות בין המציאות לדמיון.

בלקטריס אוהבת מקומות קטנים וסגורים. כל ילדותה היא חיה באחוזה ענקית, שהייתה הרבה יותר מדי גדולה עבור חמש הנפשות הפועלות במשפחתה. לאחר מכן היא התפתחה והתבגרה בטירת הוגוורטס האדירה במימדיה.

כל אלו גרמו לה להירתע ממקומות גדולים, מוארים ופתוחים. היא זכרה איך נהגה להסתגר שעות בחדר שלה בביתה או במגורי הבנות בהוגוורטס, בורחת מהכול.

אבל התא באזקאבן קטן מדי אפילו בשבילה. הקירות לוחצים עליה והסורגים חודרים לריאות שלה ולא נותנים לה לנשום.

היא נאנחת ונאנקת ושום דבר לא עוזר. אף אחד לא בא להוציא אותה מהמקום הזה.

אילו הם ידעו... הם היו מבינים, בלקטריס חושבת ודמעות זולגות על לחייה.

סיריוס היה מבוגר ממנה בשנה אחת והוא היה הנער היפה ביותר שהיא הכירה.

הזיכרון החל להציף אותה והיא ניסתה להיאבק בו בצרחות. זה לא עזר.

סיריוס נהג להסתכל עליה מאז שהוא היה בן שבע והיא הייתה בת שש. הוא היה מסתכל עליה שעות כשאף אחד לא צפה בהם.

זה לא הפריע לבלקטריס. היא אהבה שהסתכלו עליה. בבית אף פעם לא נתנו לה תשומת לב. כולם היו עסוקים בנרקיסה העדינה ובאנדרומדה החכמה. לאף אחד לא היה זמן לבלקטריס, שאולי הייתה היפה ביותר משלושת הבנות אבל גם השקטה והביישנית ביותר.

בלקטריס חופרת את ציפורניה בבשרה ונושכת את שפתיה. היא מחבקת את עצמה בחוזקה, מנסה להגן על עצמה מפני עצמה. אבל הזיכרונות מגיעים ואין דרך לעצור אותם.

יום אחד סיריוס הפסיק להסתכל.

היא הייתה בת אחת עשרה, ביום שבו הכול התחיל. זה קרה שעה אחרי האירוע המפואר שהוריה ארגנו לכבוד יום הולדתה.

היא ברחה לחדרה, מקווה למצוא שם קצת שקט נפשי מהרעש ומהאנשים שהיו מפוזרים בכל ביתם ושלחצו את ידה ובירכו אותה.

אבל החדר לא היה ריק כשהיא הגיעה אליו.

סיריוס השתרע על מיטתה, שיערו הגלי פזור על הכרית ועיניו התכולות עצומות.

בלקטריס המבולבלת הביטה בו זמן מה בשתיקה ולא אמרה דבר.

לבסוף היא הגיעה למסקנה אחת ויחידה. סיריוס כנראה רצה לתפוס תנומה והלך לחדר שלה כדי לנמנם. הוא ידע שהיא הייתה היחידה מבין שלושת אחיותיה שלא תכעס עליו אם תמצא אותו בחדרה. 

בלקטריס ניגשה אליו בזהירות ונגעה בכתפו כדי להעירו. היא לא הספיקה לגעת בכתף וכבר העיניים הכחולות נפתחו וננעצו בה.

"סיריוס, למה נרדמת לי על המ-" ניסתה בלקטריס לומר אבל סיריוס תפס בידה.

"בואי, בלקטריס." הוא אמר לה בשקט והתרומם. לפני שבלקטריס הספיקה לזוז סיריוס תפס בראשה ומשך אותה לעברו.

ראשו התנגש בחזה שלך וידיו נכרכו סביב צווארה. הוא טמן את ראשו ברווח בין השדיים שלה, שרק החלו לגדול ונישק אותו.

סיריוס המשיך לנשק אותה. באף, בסנטר, בעיניים, על הכתפיים ולבסוף הוא גם נישק אותה על הפה. עם לשון.

בלקטריס לא פצתה את פיה. היא לא ידעה מה לעשות. היא לא העזה לקום וללכת. וחלק זעיר ממנה גם לא רצה ללכת.

סיריוס נישק את צווארה כשנשמעה דפיקה על הדלת. הוא דחף אותה בגסות כך שהיא נפלה על המיטה ואז זינק לתוך ארון הבגדים המפואר שלה בדיוק כשהדלת נפתחה.

זה היה אביה. הוא פקד עליה לרדת למטה ולהצטרף לאורחים.

עברה שנה עד שסיריוס העז לגעת בה שוב.

הוא בא אליהם לחופשת הקיץ. הוא בא לשבוע שלם יחד עם הוריו ורגולוס כדי להתארח באחוזה המפוארת בה גרה בלקטריס.

חדר האורחים שהוקצה עבורו ועבור אחיו היה במרחק שני חדרים מהחדר של בלקטריס.

בערב השלישי לביקורו, היא התכסתה היטב בשמיכה שלה כשהדלת נפתחה לכדי חריץ.

סיריוס הציץ מאחוריה ושאל אם הוא יכול להיכנס. בלקטריס אמרה שלא.

"למה?" הוא שאל ונכנס בכל זאת.

"כי אני לא רוצה שתנשק אותי שוב." היא אמרה והצליחה להבחין בחיוך שלו אפילו דרך החשכה שאפפה את החדר.

"ברור שאת רוצה שאני אנשק אותך שוב. אני רק בן שלוש ועשרה וכבר חצי מבנות הוגוורטס מתות עליי." הוא אמר והזדחל לעבר מיטתה, שוכב לצידה ומתכסה היטב בשמיכה.

"סיריוס, תלך או שאני אצרח." אמרה בלקטריס והביטה בעיניו.

"את לא תעזי לצרוח." הוא לחש לה ונישק את קצה אפה.

"אני כן." היא אמרה.

"נראה אותך." הוא אמר לה בטון מתגרה.

היא לא צרחה, כמובן. והוא שוב פעם החל בשלו. הוא ליטף את רגליה החשופות, מתעלם מכותנת הלילה הדקיקה שלבשה.

הוא הצמיד את גופו לגופה, כנשימותיו מתפוגגות על פניה. הוא עבר על כולה באצבעותיו החמקמקות ורפרף על פניה עם שפתיו.

"את רוצה אותי, בלקטריס?" הוא לחש לה.

"אני שונאת אותך, חלאה." היא לחשה לו בחזרה ושמעה אותו מצחקק.

הוא נישק אותה והיא נשכה את שפתיו. הוא התעלם מכך והידק את אחיזתו בה.

בלקטריס לא זוכרת איך הלילה נגמר. היא רק זוכרת שכותנת הלילה הדקיקה שלה הייתה שרועה על הרצפה ושאור הירח החיוור הציף את חזה החשוף.

"תיגעי בי." פוקד עליה סיריוס במגורי הבנים במגדל גריפינדור. רק מטורף כמוהו היה עושה כאלו מאמצים כדי שהיא תצליח להגיע לשם כדי לשכב איתו.

"תתרחק ממני." היא אומרת ומצטערת על כך שהיא האמינה לסיפורים שלו. שהוא חולה ושהוא צריך מישהו שיטפל בו. למה היא כזאת תמימה?

"אני הולכת עכשיו." היא אמרה לו והוא תפס את ידה.

"את רוצה שאני ייכנס אלייך?" הוא שואל אותה והיא סוטרת לו.

"אני רוצה שתמות." היא אומרת. הוא מחייך ותופס בראשה.

הוא מכריח אותה לרדת לו שוב ושוב ושוב עד שנגמר לו הכוח והוא זורק אותה מחדרו.

סיריוס תופס אותה לאחר חצי שנה. היא בשנה השלישית שלה. הוא ברביעית.

היא בדרך לאחד השיעורים שלה כשהיא מרגישה מישהו לופת אותה מאחור. סיריוס מושך אותה לכיתה ריקה. הוא נועל את הדלת בכמה קסמים פשוטים.

בכיתה יש רק חלון אחד, פצפון. הוא אוטם את החדר מקול. אף אחד לא יישמע אם היא תצרח או אם הוא יגנח.

סיריוס מביט בה ברעב. הוא יודע שהוא יכול לעשות בה ככל העולה על דעתו. בלקטריס משקשקת מפחד כשהוא בא אליה ומתחילה לפתוח את הכפתורים בחולצתה.

היא מאבדת את בתוליה באותה כיתה. לאחר מכן סיריוס יושב לידה ומלביש לה את התחתונים והחצאית כאילו היא בת שלוש. הוא מנשק את שיערה.

"אני מחכה לפעם הבאה." הוא לוחש לה לפני שהוא יוצא מהכיתה. היא לא עונה לו.

הפעם הבאה מגיעה אחרי שבועיים. הוא שולח לה ינשוף וכותב לה שאם היא לא תפגוש אותו ליד הערבה המפליקה בשתיים עשרה בלילה הוא יעשה לה דברים הרבה יותר איומים אחר כך. היא חסרת אונים.

הם נפגשים שוב ושוב. בכל הזדמנות. כשמגורי הבנים במגדל גריפינדור ריקים, כשמגורי הבנות במרתפים של סלית'רין ריקים, כשהכיתה ריקה, כשרמוס נותן לו את המפתח לאמבטיית המדריכים והוא לוקח אותה.

היא גם מרגישה ריקה מבפנים.

סיריוס שוכב עם כולן. ביום שני עם גריפינדורית, בשלישי עם מישהי מהפלפאף וברביעי מישהי מבית רייבנקלו זוכה להיכנס איתו למיטה. בחמישי הוא לוקח חופש ובסוף השבוע הוא שוכב עם מי שהוא רוצה. לפעמים אפילו עם שתיים בו זמנית.

אבל הוא אומר לה שהוא רוצה רק אותה. שהוא היה מוותר על כולן כדי לגרום לה לגמור. היא אומרת לו שהיא שונאת אותו והוא מנשק אותה כל כך חזק עד שהיא לא מסוגלת לנשום והיא חושדת שזה מה שהוא רוצה.

כשהיא בשנה השישית שלה הם באמבטיית המדריכים והוא צוחק עליה שהיא רוצה להיות אוכלת מוות כשהוא רואה את הקעקוע החדש שמעטר את זרועה.

"אוכלת מוות צריכה עמוד שידרה," הוא אומר לה כשבועות קצף מקשטות את שיערו.

"את לא מסוגלת להתנגד לאף אחד. לא להורים שלך ולא לאחיות שלך ולא לחברים שלך. את לא מסוגלת להתנגד לי." הוא אומר בחיוך מלא שביעות רצון.

היא מנסה לסטור לו אבל הוא כבר רגיל לניסיונות שלה ותופס את ידה. במחווה משפילה הוא לוקח את היד שהייתה אמורה לסטור לפניו ומניח אותה על איבר מינו.

בלקטריס מנסה להשתחרר מאחיזתו אבל הוא איתן ויציב ולבסוף היא מתייאשת ועושה לו את מה שהוא רצה שתעשה לו. כמו תמיד.

היא שונאת את עצמה ולפני גיל שש עשרה היא כבר חותכת ורידים עם השרביט המחודד שלה ונוהגת להסתכל שעות במראה ולפתח את השנאה העצמית שלה.

"תסתכלי עלייך. זונה מלוכלכת ומטומטמת. את לא מסוגלת להפסיק להיפגש עם סיריוס, נכון? את כמו השפחה שלו." היא יורקת את המילים לעבר דמותה שלה שנשקפת אליה מהמראה ושפתיה מכווצות.

סיריוס לא היחיד שמגלה בה עניין. בנים רבים מנסים למשוך את תשומת ליבה, ואולי ביניהם גם מסתתר בחור שבאמת שווה את תשומת הלב הזאת, אבל בלקטריס לא מסוגלת להסתכל עליהם. היא איבדה מזמן את האמון במין הגברי .

בסוף השנה השישית שלה, סיריוס מבקש שהיא תבוא איתו לנשף הסיום.

"אתה משוגע? אתה מתכוון ללכת עם בת דודה שלך לנשף הסיום?" היא אומרת לו.

הוא מתווכח איתה קצת אבל בסוף מסכים איתה. הוא אומר לה שהיא תחכה לו מאחורי שיח הורדים שבמדשאות. הוא יבוא אליה בשעה אחת בלילה.

בלקטריס מסכימה. היא מסכימה כי זאת ההזדמנות האחרונה שלה. בשנה הבאה סיריוס כבר לא ילמד בהוגוורטס ואם היא לא תעשה את זה הלילה, היא תצטער על כך למשך כל שארית חייה.

סיריוס מקדים בשתיים עשרה דקות. הוא שיכור מוויסקי אש ונלהב מבלקטריס.

בלקטריס מסתירה את השרביט שלה בשרוול שמלתה.

היא התגנדרה לכבודו. לבשה שמלת תחרה שחורה שנצמדה לעורה ומרחה אודם על שפתיה.

סיריוס מגיע וקורא לה "יפהייפיה." הוא מספיק לנשק אותה כשהמכה הראשונה נוחתת עליו. הוא פולט צווחת כאב ובלקטריס מחייכת.

היא מענה אותו כל הלילה. כבר ארבעה חודשים שהיא לומדת לחשים הגורמים לכאב והיא יודעת כבר יותר משלושים. היא מפעילה את כולם על סיריוס. קללה על כל מפגש שלהם. סיריוס מתפתל מכאב וצורח, אבל הם רחוקים מדי מהטירה בשביל שמישהו יישמע אותו.

בין השאר היא גם מוציאה את התסכול שהתחבא בה כל השנים האלו. מטיחה בו את כל זעמה. צורחת עליו שהיא נדפקה לכל החיים בגלל החרמנות שלו.

רק בחמש לפנות בוקר הם מסיימים. שניהם מותשים.

סיריוס מביט בה כחמש דקות שלמות בלי להוריד את המבט. העיניים שלו מביעות יותר משהמילים שלו היו יכולות להביע אי פעם.

הלילה הזה הבהיר לו את מעשיו. הוא נראה מלא צער וחרטה ואשמה כפי שלא נראה בימיו. הוא לא אומר סליחה. אבל המבט שלו מבקש אלף סליחות.

בלקטריס אף פעם לא סולחת.

הוא לא נוגע בה יותר שוב. הוא לא מעז להגניב מבטים. אבל בכל פעם שבלקטריס פוגשת אותו היא רואה שהתשוקה עדיין מסנוורת את עיניו.

הזיכרון נגמר ובלקטריס צונחת מותשת על הקרש המחובר לקיר שמשמש לה כמיטה.

היא תופסת את פיסת הבד, שמשמת לה שמיכה, ומכניסה אותה לפה כדי שלא תצרח.

הזיכרונות מהמפגשים עם סיריוס חדים בתודעתה כאילו כולם קרו אתמול, אחד אחרי השני.

אבל לא המפגשים ערערו אותה. אלא הלילה היחיד הזה עם סיריוס, בו היא הכאיבה לו כמו שהוא הכאיב לה כל השנים האלו.

הלילה הזה פיתח בה את התשוקה המטורפת להכאיב ולגרום לסבל. הלילה הזה הפך אותה לסדיסטית המשוגעת שהיא היום.

בלקטריס נודרת, בפעם האלף, שיום אחד היא תהרוג את סיריוס בלק.

היא מביטה בחלון ורואה שהשמיים אפורים כמו תמיד.

כמו הנשמה שלה.