תעלומת המסתורין של אקדמיית הטאליה

ויתור זכויות יוצרים: הטאליה שייכת להימארויה הידקאז - סאמה(Himaruya Hidekaz), אין לי בעלות על שום דבר.

A/N: סיפור חדש בכיכובו של בלש פרטי מגניב! אבל אני לא מגלה מי, חיחיחיחי. זה אמור להיות קצר, אבל אני לא יודעת איך זה יהיה, אני מוזרה, סו... ארוך מאוד זה לא יהיה, אין מספיק עלילה. בסיפור הזה, הנורדים לא אחים, כי, וול, הם לא באמת אחים בהטאליה, רק מתייחסים ככה אחד לשני (חוץ מאיסלנד ונורווגיה, שהם די אחים, מסתבר).

לגבי סיפור ההטאוני שלי... זה קצת נתקע, באמת שלא באשמתי. היה לי פרק, אבל המחשב שלי קרס, וביחד אתו הלך הפרק. עד שהמחשב שלי לא יתוקן, אני לא אוכל להמשיך, ובאמת שאני לא יכולה לשחזר, אז... אני צריכה לחכות עד שהמחשב יתוקן. סליחה >:

זה היה יום רגיל ושקט. השמיים היו מכוסים בעננים אפורים, אבל לא ירד גשם. היה קר, על זה היה אפשר להצביע במהירות. האנשים שיצאו משערי בית הספר לבשו מעילים עבים מעל תלבושות בתי הספר שלהם.

בית הספר עוצב כטירה במראהו החיצוני, אך מבפנים היה שונה לגמרי – העיצוב היה חמים ונעים, אמור להעניק לתלמידים הרגשה ביתית. החלונות, למרות שהיו חלק מעיצוב הטירה, התאימו איכשהו לעיצוב הפנימי. בית הספר שהתהדר בשם "אקדמיית הטאליה לתלמידים זרים". השם המגוחך הזה. זה כמעט העלה חיוך על פרצופו של התלמיד הכי עקשן בבית ספרם.

כרגע, פליצ'אנו וארגאס עמד מחוץ לשערי בית הספר, מחכה לאחיו. שני חבריו הטובים, קיקו הונדה ולודוויג ביילשמיט, עמדו לצדו. הם היו קצרי רוח (לפחות הגרמני הראה זאת, קיקו היה מנומס מדי), אבל פליצ'אנו לא היה מודע לכך.

"אני חושב שאחיך כבר הלך," לודוויג אמר בשקט, הוא כבר רצה לחזור הביתה.

"אה, נו! לודי, אל תאמר דבר כזה! מיו פראטלו לא ילך הביתה בלעדיי!" הוא הצהיר, למרות שההפך היה הנכון. זאת לא הפעם הראשונה שלובינו הבריז להם והתחושה הכללית הייתה שהוא לא אהב ללכת אתם, אף מעדיף "למות לפני שאני אסכים ללכת עם אידיוטי כמוכם!" כמו שהוא היה נוהג לומר לעתים קרובות.

"השעה כבר שלוש ארבעים וחמש, פליצ'אנו-סאן. אני לא רוצה להישמע חצוף, אך אאלץ ללכת בקרוב, או שאאחר לפגישה אשר קבעתי" קיקו הביע את עצמו, קולו שקט והוא מהנהן מדי פעם.

"סי, סי, אתה יכול ללכת, קיקו, אם זה ממש חשוב! זה בסדר, כי לודי נשאר אתי!".

"אה, אר, למען האמת, פליצ'אנו, אני גם צריך לחזור בקרוב, או שגילברט יהרוס את הבית לחלוטין, אני מניח, בניסיון למצוא אוכל".

"אוה, אה, זה בסדר? פראטלו במלא יבוא בקרוב, אז אתם לא צריכים לדאוג! אריבאדרצ'י!".

לודוויג קצת דאג להשאיר את האיטלקי לבדו, הוא מכיר את הנטייה שלו להסתבך בצרות, אבל הוא גם מכיר את הנטייה של אחיו הגדול לעשות צרות, אז הוא נאלץ לעזוב בלית ברירה.

הזמן עבר מהר, פליצ'אנו היה מנומנם מעט. הוא קבע סיאסטה לאחר הצהריים עם אנטוניו, אך פספס אותה מסיבות ברורות. לובינו עדיין לא הופיע.

השמיים שינו את צבעם האפרפר לצבע סגלגל-כחלחל של שקיעה, כמה כוכבים החלו להופיע, והירח התנוסס באמצע השמיים, אורו החלש כמעט שלא נראה בעיר המלאה פנסים ואורות מלאכותיים. השעה הייתה מאוחרת למדי, פליצ'אנו הביט בשעונו, כעת מבטו היה מודאג.

הוא ניסה להתקשר לפלאפון של לובינו, אבל הוא לא ענה. הוא התקשר לסבא לפני שעה וחצי, וזה השיב שלובינו עדיין לא הגיע הביתה. סבא נשמע מודאג גם הוא, אבל פליצ'אנו פטר אותו מכך במהירות עם כמה בדיחות וצחוק מתגלגל. הוא לא רוצה להדאיג את סבא כי הוא כבר מזדקן, אם משהו יקרה... הוא לא רוצה לחשוב על זה.

רגלו רעדה מעט לפני שהחליט לערוך סיור נוסף בבית הספר, שכעת היה חשוך. הוא נכנס במהירות למסדרון הכניסה הצבוע בצבעי חום בהיר-רך. הרצפה מכוסה בשטיח, והקירות, אף הם, היו מכוסים בשטיחי קיר חומים. זה היה מקום נהדר ללכת בו ללא נעליים, דבר שלא היה נדיר לראות אצל התלמידים ואפילו, בצורה מעניינת, כמה מהמורים והמנהל.

המנורות היו כבויות, כמה ממנורות הקיר בצורות הנרות היו דלוקות, אך הם לא ספקו אור רב.

"מה אתה עושה פה?" פליצ'אנו קפץ, לפני שראה את יושב ראש מועצת התלמידים.

"אה, אני מצטער! רק חיפשתי את אחי!" הוא מיהר להתגונן.

"אחיך? אה, לובינו וארגאס, נכון? הוא עזב מזמן, אם אני לא טועה. השיעור האחרון שלו נגמר באחד וחצי, וזכור לי שהוא יצא משערי בית הספר. אם הוא חזר אחר כך, איני בטוח. בכל מקרה, אבקש ממך לעזוב את בית הספר עכשיו, אני צריך לנעול כבר".

"אוה, גרצי"  מבטו של פליצ'אנו היה מאוכזב. לובינו לא נמצא בבית הספר יותר. הוא צריך לחזור הביתה וליידע את סבא. לאן לובינו יכול ללכת בכל מקרה? הוא לא ילך עם אנטוניו על דעת עצמו, הוא שנא ללכת עם אנטוניו, ואם הוא היה הולך לאנטוניו במלא, פליצ'אנו היה יודע על זה. הם היו עורכים סיאסטה ביחד ומכינים פיצה ואמפנדס לאחר מכן.

כשהיה במחצית הדרך, כבר התקשר לכל האנשים שהכיר. הוא לא היה אצל בל, לודי לא שמע דבר (אבל שאל אם הכול בסדר בטון חשדני), קיקו הודיע שלא שמע מאחיו דבר מיוחד על לובינו, אנטוניו היה עסוק בבילוי עם החברים שלו, אבל הציע לעזור והתקשר לכמה אנשים בעצמו. כל החיפושים העלו חרס, אף אחד לא שמע מלובינו מאז שסיים את יום הלימודים. האפשרות היחידה שנותרה הייתה שהלך לחבר מחוץ לבית הספר, כזה שהם לא מכירים. אבל זה היה כמעט אפסי, פלי היה חייב להודות שללובי לא היו הרבה חברים, הוא לא אדם שחיפש כאלו ודחה את אלו שכן ניסו להתקרב אליו.

"נונו," פלי נשם עמוק ודיבר אל הפלאפון שאחז בידו, הוא לא היה בטוח אם הוא היה יכול לספר לו.

"פלי, מיו קארו ניפוטה!" סבא מיהר לומר. "איפה אתה? השעה כבר תשע וחצי!".

"נונו, אה, חיכיתי ללובי בשער, אבל... הוא לא בא" פלי אמר באיטיות.

"מה? משהו קרה ללובינו?".

"אה, אני לא בטוח, אבל... הוא לא היה בבית הספר, אמרו לי שהוא הלך אחרי שהוא סיים ללמוד. התקשרתי לבל ואנטוניו. הוא לא נמצא גם אצלם, ואנטוניו גם התקשר ואנחנו לא מוצאים אותו!".

הוא פרץ בבכי מיד כשחשב על האפשרות שאחיו הגדול והיקר נעלם. אנשים זרים ברחוב הביטו עליו ברחמים, כנראה, אך הפנו את מבטם במהירות.

"שש, מיו ניפוטה, אל תבכה, תחזור הביתה ונחפש את לובינו. אני בטוח שהוא יחזור בקרוב".

"סי, נונו, אני עוד מעט אגיע" אבל הלב שלו עדיין שקע, הוא הרגיש שמשהו רע הולך לקרות.

פלי ישב על הספה ליד סבא. הוא אחז בידו צלחת מלאה בפסטה ברוטב עגבניות. הפסטה נועדה להרגיע אותו בזמן שנונו התקשר לכמה אנשים. מרגע לרגע, פניו של נונו נפלו יותר ויותר, נשימתו נהיית קשה.

"אתה בטוח? אוקיי, אתקשר למישהו אחר, אם כך", "לא שמעת כלום?" ו"אולי? במקרה?" נזרקו לעתים קרובות בשיחה. פלי ניסה לסתום את אוזניו ולא לשמוע את מה שנונו אמר. הוא לא רוצה להאמין שלובי נעלם, שקרה ללובי משהו.

"זאת הייתה המסעדה האחרונה" נונו נאנח ועיניו התמימות של פלי הביטו אליו. הוא דיבר על אחת מהמסעדות האיטלקיות הביתיות שנפתחו באזור. מדי פעם, לובי היה אוכל אצלם, ולעתים, בזמנים ממש נדירים, הוא היה נשאר לעזור לבשל. כשהיה נשאר לעזור במטבח, הוא היה חוזר מאוחר, פלי זוכר, עם בגדים מלאים בקמח ורטבים שונים, כמה מנות ארוזות משאריות סוף היום בשביל פלי. אך כשזה קרה, בעלי המסעדה היו מודיעים לנונו. נונו הכיר את כל בעלי המסעדות בעיר.

"נונו, תבדוק שוב! אולי דילגת על אחת?".

הוא נאנח וחזר על רשימת האנשים אליהם התקשר כבר, אך נדמה שהתקשר לכולם.

"ובכן, אין דבר שאנחנו יכולים לעשות כעת. אולי לובי יחזור בבוקר. לך לישון, פלי, יש לך יום לימודים מחר" הוא שלח את פלי למיטה ופלי נאלץ לעשות כדבריו.

הוא גרר את רגליו אל מיטתו בקומה השנייה, אך ידע שלא יצליח להירדם. החדר שליד חדרו היה של לובי, וכעת הוא ריק. לובי לעולם לא היה הולך כך. לעולם.

למחרת בבוקר, פלי קם ממיטתו באטיות. הוא התנער מעט, לאחר שנשאר ער כל הלילה, ומיד קפץ על רגליו ורץ אל עבר החדר של אחיו. לובי לא היה במיטה.

הוא לא רצה ללכת לבית הספר, אך עדיין עשה זאת. גורר את רגליו בכבדות אל שער הכניסה כשפניו נפולות ודי היה ברור שלא ישן הלילה. לודוויג, שחיכה לו כרגיל ליד השער, מכיוון שכל השיעורים שלהם בבוקר היו ביחד, שם לב לכך מהר מאוד.

"מה קרה?" הוא התקיף אותו מיד.

"לובי לא חזר הביתה ואנחנו לא מוצאים אותו!" פלי התחיל לבכות. לודוויג טפח על כתפו במבוכה, הוא לא היה טוב בלהרגיע אנשים.

"די, די, אני בטוח שהוא סתם יושב איפשהו ואוכל פיצה".

"לא, הוא לא! נ-נונו התקשר לכל המסעדות והבוקר הוא בדק אצל כל המאפיות והם לא שמעו מלובי, וגם אנטוניו עזר לי לחפש אותו ואף אחד לא יודע איפה הוא והוא לא חזר הביתה!" פלי דיבר מהר מאוד, המילים שאמר נבלעו אחת בשנייה, ולודוויג בקושי הבין אותו, אך הוא היה מתורגל עם שטף המילים. למרות שהיה רגיל למצב שפלי היה בוכה על שטויות, זה מעולם לא היה רציני עד כדי כך.

"אה, פליצ'אנו, אולי נלך לכיתה וננסה לשכוח את זה? עד אחר הצהריים הוא יחזור, אין סיבה שלא" הוא שלח כמה מבטים לסביבתו, מחפש אדם שיכול לעזור עם האיטלקי המתייפח. לבסוף זכה לעזרה רבה מאליזבטה ורודריך. הוא עדיין תהה לעצמו, לאן לובינו יכול להיעלם?

הצלצול נשמע ברחבי בית הספר, מודיע על הפסקת הצהריים. תלמידים הציפו את המסדרונות בדרכם לתאיהם ולקפטריה. שולחנות האוכל, למעשה, לא היו בתוך אולם פנימי, אלא בחוץ, בחצר, אך המיקום של השולחנות היה בעל חיפוי מהשמש, או הגשם.

ברוואלד ישב באחד השולחנות, למולו ניצב מגש האוכל אשר היה מלא בתפוחי אדמה מעוכים, פודינג ורדרד, שנראה טעים, מעט רוטב ירקות ומיץ תפוזים מתוק מדי. ארוחה רגילה למדי באקדמיית הטאליה.

לידו ישבו טינו, לוקאס ואמיל. הם גם זכו למגשים כמו שלו, למרות שאמיל הוציא כמה מאכלים מסורתיים, שגרמו להם לעקם את אפם.

האווירה הייתה שקטה ונעימה, כל כך רגועה שמשהו בה הטריד אותו. הוא הביט כמה פעמים על השולחן ועל היושבים בו והרגיש שמשהו חסר.

"מיקל לא פה" הוא הצהיר לאחר כמה דקות של בחינה מדוקדקת ומבטים שהפחידו את טינו שישב לצדו.

"אוה, אתה צודק" לוקאס ענה והזיז את ראש במחווה לא אכפתית במיוחד. "אני תוהה היכן הוא נמצא. לא ראיתי אותו היום, והוא נמצא אתי בכל השיעורים היום".

"אולי הוא לא הגיע לבית הספר?" טינו הציע, אך לאחר חילופי מבטים מהירים בין החבורה, הם פסלו את העניין. זה לא הגיוני שמיקל לא יבוא לבית הספר. הם דיברו על העניין במשך כמה דקות, עד שלבסוף לוקאס הכריע.

"אני שונא לדבר עליו כל כך הרבה. אני פשוט אתקשר אליו ונפתור את העניין". הוא הוציא מכיסו את מכשירו הנייד ולחץ על כמה ספרות. הוא אפילו לא טרח להרים את הפלאפון לאוזנו, או לשים אותו על רמקול.

"המספר אליו הגעתם לא זמין או שיצא משימוש..." הודעה נשמעה בקול מרוחק.

"אולי... הוא... פשוט החליף מספר?" טינו מיהר לחפש תירוצים.

"הוא התקשר אליי אתמול בערב, אני בספק שהוא הספיק להחליף מספר מאז, במיוחד כשאין לו סיבה הגיונית" לוקאס אמר.

"אז כנראה שמשהו קרה לפלאפון שלו".

הם משכו את כתפיהם, אחד אחרי השני, ועזבו את העניין. הם יחפשו אותו אחר כך.

"אדוני המנהל," המורה להיסטוריה ניגש אל המנהל הטרוד בניירת.

"משהו קרה?" הוא הרים את מבטו וחיכה שהמורה להיסטוריה ימשיך.

"שניים מהתלמידים שאני מלמד בכיתתי נעלמו. דיברתי עם חבריהם לכיתה, ונדמה שהם נעלמו באורח פלא".

"מה זאת אומרת?" המנהל הפיל את עטו על השולחן. "מי התלמידים? פרט מיד".

"התלמיד הראשון שנעלם הוא לובינו וארגאס, אחיו, פליצ'אנו וארגאס, טען שהוא חיכה לו בשער אתמול, אך הוא לא הגיע הביתה. חבריו לא יודעים היכן הוא נמצא, זה נדמה כאילו הוא נעלם לגמרי, לא עונה למספר שלו..." המורה נשך את שפתו. "התלמיד השני הוא מיקל כריסטנסן, נאמר לי שהפעם האחרונה בה הוא ניסה ליצור קשר הייתה אתמול בערב, הוא התקשר אל לוקאס בונדוויק, אך היום, כשלוקאס ניסה להתקשר אליו בחזרה, נאמר לו כי המספר יצא משימוש".

"שניים מהתלמידים שלנו נעלמו. בבקשה, המשך לעדכן אותו בנושא, אם נמצאו רמזים להיכן הם יכולים להיות או אם הם חזרו הביתה. הוריהם יוכלו לפנות למשטרה רק מחר או מחרתיים, כפי הנראה".

"אוקיי," המורה להיסטוריה אמר ופנה לאחור.

מילון לאנשים (קצת מפגרים)-

פליצ'אנו וארגאס- איטליה, DUH (כי הci של הfeliciano נהגית בדיוק כמו הci של ciao, אנשים!)

לובינו וארגאס- רומאנו, DUH (ועכשיו עובדה מצחיקה. רומאנו זה שם אמיתי באיטלקית, לרוב שם משפחה, אבל הוא גם אפשרי כשם פרטי, למרות שהוא נדיר. לעומתו, לובינו זה בכלל לא שם באיטלקית, ואין לו משמעות. הימארויה סנסיי כזה טרול!)

לודוויג ביילשמיט- גרמניה, DUH

קיקו הונדה- יפן, DUH

לוקאס בונדוויק- נורווגיה

ברוואלד- שבדיה

טינו- פינלנד

אמיל- איסלנד

מיקל כריסטנסן- דנמרק

מיו פראטלו- מאיטלקית, אחי

אידיוטי- מאיטלקית, אידיוטים (חהחה, איטלקית כל כך מצחיקה!)

אריבאדרצ'י- מאיטלקיית, ביי.

סיאסטה- מספרדית, תנומת צהריים.

נונו- מאיטלקית, סבא, למרות שאני חושבת שזה די ברור...

מיו קארו ניפוטה- נכדי היקר, על אותו משקל - מיו נפוטה זה הנכד שלי.

אם יש מילה לא מובנית, אתם מוזמנים לומר. יש לי נטייה לשאול הרבה מילים איטלקיות וספרדיות לסיפור, אבל פחות משפות אחרות... אגב, נונו זאת מילה כזאת מצחיקה וחמודה! Nonno!

		הפרק הבא