באה בקלות

שם: באה בקלות

פאנדום: הארי פוטר.

תקופת זמן: הדור הבא.

דירוג: pg13 אבל יהיו גם פרקים של R

שיפ: הפתעה.....

וויתור זכויות: אני לא הולכת להרוויח מזה כסף, הדמויות שייכות לרולינג.

ז'אנר: רומאנס, הומור,דרמה.

תקציר: לילי רק רצתה להתחמק ממסיבה שהבת דודה שלה, רוקסן, רצתה שתלך אליה והשתמשה בתירוץ יצירתי. לא היה לה מושג לאן השקר התמים הזה יגיע, ולמה היא תיהפך ומה היא תסכים לעשות. מסופר מנקודת המבט של לילי.

הערות: לפאנפיק קוראים באה בקלות כי הוא מבוסס על הסרט המדהים "באה בקלות" (באנגלית easy A)עם אמה הסטון המהממת. ממליצה לראות אותו, אבל רק אחרי שתקראו את הפאנפיק ;)

הכול התחיל בתור תירוץ למה לא ללכת למסיבת סוף הקיץ בביתה של אוליב, הנערה הכי מקובלת ויפה במחזור כולו.

בסך הכול רציתי לבלות את הערב האחרון שלי בבית בשקט.

 טוב, אני מודה שמה שעשיתי באמת היה לשמוע מוזיקה של שנות השמונים ולרקוד בצורה מפגרת בזמן שאני אורזת את המזוודות שלי ובולסת חטיפים, אבל זה היה ערב נחמד.

אבל הבעיה הייתה רוקסן. או יותר נכון, העקשנות של רוקסן והטמטום שלי.

הדבר היחיד שרוקסן דיברה איתי עליו בשבוע האחרון לחופשה היה המסיבה בבית של אוליב, שהתפרסמה בבית הענק שלה, במסיבות המטורפות שמתרחשות בו בכל קיץ ובכל הבנים החתיכים והמבוגרים שהיא מכירה ובכך שהיא מזמינה אותם למסיבות שלה.

הדבר האחרון שהתחשק לי היה להעביר כמה שעות טובות לצד בני השכבה שלי, בעודם שיכורים ורוקדים כמו גמדוני בית במצוקה. אבל מה כבר יכולתי להגיד לרוקסן?

"הו, אני לא יכולה לבוא למסיבה של אוליב, אפילו שממש ממש הייתי רוצה." אמרתי לה יומיים לפני המסיבה, כשנפגשנו יחד בסימטת דיאגון כדי לקנות את ספרי הלימוד לכבוד השנה השישית שלנו בהוגוורטס.

"למה לא?! מה כבר את, עם החיים האומללים שלך, יכולה לעשות ביום האחרון לחופש שהוא יותר טוב מלבוא למסיבה של אוליב?!" צווחה לי רוקסן באוזן.

כן, אני באמת מחבבת את רוקסן. אני מתכוונת, בגלל שאנחנו באותו הגיל ההורים שלנו וכל שאר בני המשפחה ציפו מאיתנו מאז ומתמיד להיות החברות הכי טובות. כל בני הדודים במשפחה שלנו מחולקים לצמדים קטנים. דומיניק ורוז, ג'יימס ופרד, הוגו ואלבוס וכ'ו.

הבעיה היא שרוקסן היא... נוכחות די חזקה. טוב, למען האמת, היא שתלטנית לא קטנה. היא עקשנית כמו פרד ודורשת שהכול ייעשה בזמן שלה ובדרך שהיא רוצה שהוא ייעשה. היא לא רק רעה. היא מצחיקה והיא חברה די טובה, כזאת שנהנית לעזור לחברות שלה. אבל לפעמים היא פוגעת בהן על הדרך, בלי שהיא שמה לב.

"יש לי דייט בדיוק בערב האחרון של החופשה, עם חבר של אח שלי מהקולג'." אמרתי לה במהירות את השקר שעליו כבר חשבתי בבית, לפני שנפגשתי עם רוקסן.

"חבר של אלבוס או של ג'יימס?" שאלה רוקסן.

"ג'יימס!" אמרתי במהירות. אלבוס היה קצת חנון, ובדומה אליו גם החברים שלו. ג'יימס, לעומתו, היה מגניב ומורד לא קטן, והחברות שלי נטו להתעלף ממנו ומהחברים שלו.

"איך קוראים לו?!" תבעה רוקסן תשובה.

"אנדרו." אמרתי, מקווה שבעיניה אנדרו זה שם של מישהו חתיך.

"אנדרו...זה נחמד," אמרה. "בן כמה הוא?! איך הוא נראה?! הוא חתיך!?" רוקסן צווחה לי עוד שטף של שאלות שעל כולן השתדלתי לענות באופן משכנע.

והנה האמת- אין לאח שלי שום חבר בשם אנדרו מהקולג', ובטח שלא יצאתי איתו.

וככה, בזמן שרוב בני שכבתי השתכרו להם וצילמו את עצמם שיכורים בבית של אוליב הארקר, אני ישבתי בחדר שלי עם פיג'מה של דובונים, שמעתי זמרת כלשהי משנות השמונים בוכה על החבר שלה שבגד בה, ובלסתי חטיפים מלוחים, בעוד רוקסן בטוחה שבמשך כל הזמן הזה ביליתי עם בחור צעיר וחתיך מהקולג'.

"את מתרגשת לקראת החזרה להוגוורטס?" שאלה אותי אמא ודאגה להעמיס כמות גדולה של פנקייקס על הצלחת הסגולה שלי, בבוקר בו הייתי אמורה לנסוע בחזרה להוגוורטס.

"קצת. זאת כבר השנה השישית שלי." אמרתי ולגמתי ממיץ התפוזים בכוס הכתומה שלי.

"נכון...תראי אותך, ילדה כזאת גדולה. אני זוכרת איך ג'יימס רק התחיל ללמוד בהוגוורטס, ואת רצת אחרי הרכבת ונופפת לו לשלום ואז בכית לי "אמא, אמא, אני גם רוצה לעלות על הרכבת ולהתחיל ללמוד בהוגוורטס", אוי כמה זמן עבר..." אמרה לי אמא.

"כן, זיכרונות." אמרתי ונעצתי בכעס את המזלג שלי בפנקייקס. עבר הרבה זמן מאז שהייתי ילדה תמימה וחמודה שמתרגשת מלעלות על רכבת האקספרס, עד היום.

"את בטוחה שזה בסדר שאת נוסעת עם רון והרמיוני?" שאלה אותי אמא בדאגה בערך בפעם האלף מאז שהסידור הזה נקבע.

אמא הייתה צריכה להגיע במהירות לעבודה וכך גם אבא, שיצא לעבודה עוד לפני שהתעוררתי, לכן נקבע שאסע לקינג קרוס ביחד עם דוד רון ודודה הרמיוני שמסיעים לשם את הוגו. אמא הרגישה רגשות אשמה חזקים וטיפשיים לאור העובדה שזאת השנה הראשונה בה היא לא מלווה אותי עד לעלייה לרכבת עצמה.

"כן, אמא." אמרתי בדיוק כשנשמעה דפיקה על הדלת שלנו.

אמא הלכה לפתוח את הדלת וגילתה את הוגו, מנומש וחיוור כמו תמיד, מאחוריה.

"אמא ואבא מחכים ללילי באוטו." אמר הוגו בלי להוסיף גינונים מיותרים.

למרות שהוגו צעיר ממני רק בשמונה חודשים, לפעמים זה מרגיש כמו שמונה שנים. לא נראה שהאינטליגנציה הרגשית שלו גבוהה יותר משל ילד בן עשר, אם כי הוא כן חנון לא קטן ומצטיין בלא מעט מקצועות. אמא אומרת שהוא קיבל את הטמטום החלקי מדוד רון ואת האינטליגנציה והזיכרון המחודד מדודה הרמיוני.

"הוגו, כמה גבהת!" אמרה אמא בניסיון להיות חביבה.

"פגשת אותי לפני שבועיים." אמר הוגו באטימות ואמא נאנחה.

"לילי, את באה?" קראה לי אמא ואני מיהרתי לחזור מהחדר שלי עם שתי מזוודות והחתול הפרוותי שלי, אדון צ'ארלס, הנקרא על ידי כולם צ'ארלי.

"היי, הוג." אמרתי בחביבות.

"היי." הוא אמר באדישות. נאנחתי גם אני.

"ביי, אמא." אמרתי וניסיתי לתת לה חיבוק זריז, אבל היא משכה אותי לחיבוק מוחץ.

"תשמרי על עצמך, ותלבשי סוודר, ואל תעשי שטויות, ותאכלי הרבה ו-"

היא המשיכה לפזר לי עוד שלל הוראות/אמירות מודאגות/מלמולים לא ברורים, עד שדוד רון צפר מהמכונית ואמא צעקה לעברו שיסתום ואז אמרה להוגו שימסור ד"ש להרמיוני.

"להתראות, מתוקה!" אמרה אמא בקול קורע לב כאילו אנחנו לא הולכות להיפגש בעשרים השנים הקרובות.

"תגידי, זה נכון שיצאת אתמול עם סטודנט בקולג'?" אמר לי הוגו בזמן שהלכנו בשביל הגישה היוצא מהבית, לעבר המכונית של הוריו.

"איפה שמעת את זה?" שאלתי אותו בחשדנות.

"סתם שמועה." אמר הוגו ומשך בכתפיו.

פה, אם הייתי חכמה יותר, הייתי צריכה להתחיל לחשוד. 

		הפרק הבא