אח גדול

בתור הבת הבכורה, מלאכת הטיפול באחיי הצעירים הייתה חלק מחובותיי.

אבי היה חקלאי. הוא היה מבלה שעות ארוכות בשדות הרחבים והפוריים של מחוז אחת עשרה, מטפל במסירות בקרקע ומטפח את הצמחים הדרושים.

אמי הייתה מנקה. היא הייתה מנקה את בתיהם של אלו שהיה להם די כדי להרשות לעצמם מישהו שינקה את ביתם, ומדי יום הייתה מהבוקר ועד הערב עוברת מבית לבית ומנקה.

כך נוצר המצב בו את רוב שעות היום ביליתי בבית, ביחד עם אחיי הצעירים. עזרתי להם בשיעורי בית, דאגתי שיאכלו את ארוחת הצהריים (אם הייתה כזאת), החלפתי חיתולים, השלמתי בין אחים מתקוטטים וקלעתי לצמות דקיקות את השיער של אחותי.

אבל בשעות השקיעה, כשהוריי היו חוזרים מעבודתם ומתמוטטים מובסים ותשושים על הספה המרופטת בביתנו הצנוע, הייתי הולכת לשדה.

עזרתי שם לבחור צעיר בשם האנק לקטוף את התפוחים, זאת הייתה העבודה שלו. האנק היה מיומן בטיפוס על עצים, אבל אפילו הוא לא הצליח להגיע לענפים הגבוהים והדקיקים ביותר, אליהם יכולתי אני להגיע.

היה זה עוד יום רגיל כשהלכתי לשדה בשעת ערב מוקדמת, כאשר השמש עוד לא שקעה. בעודי בדרכי, שמעתי לפתע קול יפהייפיה. קול עמוק ונמוך, צלול ומלא חיים. הכרתי את השיר ששר. זה היה שיר ידוע במחוז שלנו, שדיבר על כך שהחיים קשים ומתישים אך תמיד ניתן למצוא אושר בדברים הפשוטים ביותר; חברים, משפחה, אהבה.

הלכתי לכיוון הקול ומצאתי נער, מבוגר ממני בשש שנים לפחות, גדול מימדים וכהה עור שחרש את האדמה ושר תוך כדי. הוא היה בגבו אליי ולא הבחין בי. השדה היה ריק מלבדו.

"יש לך קול מדהים" אמרתי והנער המבוהל הסתובב במהירות.

"מי את, ילדה קטנה?" שאל ובחן אותי.

"רו" אמרתי והתקרבתי אליו בהיסוס.

"מעניין. קראו ככה לאחותי הצעירה" הוא אמר ופניו התרככו.

"גם היא שרה כמוך?" שאלתי בסקרנות.

"היא שרה יותר יפה" אמר וחזר לחרוש את האדמה. לכמה דקות הייתה דממה.

"אבל היא מתה. וגם ההורים שלי" אמר ת'רש.

"אני מצטערת לשמוע" אמרתי וכך באמת הרגשתי.

"זה בסדר. אני מסתדר. אני דואג לאחותי ולסבתא שלי. זה מסיח את הדעת" הוא אמר.

"וגם השירה. אני תמיד שרה כשאני עצובה או כועסת או מפחדת. תוכל לשיר שוב?" שאלתי בתקווה. ת'רש צחק.

"את כל כך אוהבת שירה? בסדר, את מכירה את השיר 'במורד הנהר'?" שאל ת'רש.

"כמובן!" קראתי בשמחה.

"תתחילי לשיר אותו ואני אצטרף אלייך" אמר וחייך אליי.

חייכתי אליו חיוך רחב והתחלתי לשיר. ת'רש חייך בהתפעלות כששמע את קולי, ותוך זמן קצר מאוד הצטרף אליי.

שרנו עד שעת ערב מאוחרת, ואז ליווה אותי ת'רש לביתי כי אמר ש"לא טוב שילדה קטנה תסתובב בשעה כזאת לבדה במחוז אחת עשרה".

רק כשהגעתי הביתה נזכרתי ששכחתי ללכת ולעזור להאנק. אבל לא הצטערתי על כך. זכיתי בידיד חדש. וכעבור כמה חודשים, הוא כבר לא היה ידיד אלא אח.

הייתי בשביל ת'רש תחליף לאחותו הקטנה והמתה, ות'רש היה בשבילי האח הגדול והמגונן שמעולם לא היה לי.

היו בכך הרבה דברים טובים. ת'רש היה מגיע לבית הספר כשהציקו לי ומאיים בקול שקט אך מסוכן. הוא היה מרים אותי כל כתפיו או מסחרר אותי, דברים שאבי עשה לי בפעם האחרונה כשהייתי בת שש. גם אני השבתי לו טובות של אחות קטנה. הייתי מצחיקה אותו כשהיה עצוב, מעודדת אותו כשנערה שאהב דחתה אותו, ושרה איתו כל הזמן.

נוצר בינינו קשר ידידות מיוחד וחזק, ולא חשבתי שדבר יוכל לעצור אותו. עד היום הנורא.

זה היה יום האסיף, מה שאומר שהגיע יום בחירת המיועדים למשחקי הרעב. דאגתי כל כך. זה היה יום האסיף הראשון שלי, ולא נרדמתי במשך שבועות. ת'רש הרגיע אותי בדיבוריו על אלפי הפתקים ועל כך שהסיכויים שאבחר הם אפסיים כמעט.

זה היה האסיף האחרון של ת'רש. אולי בגלל זה, ואולי בגלל שהיה חזק אופי וקר רוח מטבעו, הוא היה מוטרד הרבה פחות ממני.

בסופו של דבר, זה קרה לשנינו. שנינו נבחרנו למשחקי הרעב. הבלתי ייאמן קרה. האדם האחרון שרציתי שיילך למשחקי הרעב, ואני, עמדנו להיכנס שנינו לזירה שבה נילחם עם עוד עשרים ושתיים נערים ונערות למוות.

השבוע בקפיטול היה מזעזע. מהסטייליסטים שלי שהפשיטו אותי והורידו את כל שיער גופי, עד הסטייליסטית שלי שהתייחסה אליי כנתח בשר שיש להכינו לצלחת. האימונים היו קצת יותר טובים. מצאתי לי פינה של שקט בטיפוס על המתקנים השונים שהזכירו לי את הימים בהם טיפסתי על העצים, בבית, במחוז אחת עשרה. כל זה נראה כל כך רחוק.

אהבתי גם את המדריכה שלי, סידר, ואת המדריך של ת'רש, צ'אף. אהבתי את האוכל, אוכל עשיר כל כך ורב כל כך במידה שמעולם לא יכולתי לתאר לעצמי שקיימת.

לאחר ערב הראיונות, ת'רש דיבר איתי לראשונה מאז שנבחרנו. הוא היה טיפוס שתקן מטבעו, אבל בשבוע הזה הוא אפילו לא הוציא מילה מפיו לכיווני.

אבל אז הוא דיבר. ובשטף. הוא אמר שישמור עליי. שבקרן השפע יעזור לי לברוח ולא ייתן לאף אחד לפגוע בי. הוא הציע לי להצטרף אליו, אבל סירבתי. אמרתי שרק אעכב אותו. אני קטנה מדי כדי להילחם באחרים כך שהוא יצטרך להגן עליי, וזריזה מדי כדי שיתאים לקצב הליכתי. ת'רש הבטיח שהכול יהיה בסדר. שאלוהים שומר עליי.

ת'רש קיים את הבטחתו בקרן השפע.

הוא הרג את הנער ממחוז ארבע ואת הנערה ממחוז שלוש שניסו שניהם להרוג אותי. הוא אפילו זרק לי את אחד מהתרמילים שתפס, ואז צעק לי לרוץ. רצתי משם בלי לדעת אם אראה אותו שוב.

הימים בזירה עברו עליי בשקט. הסתתרתי בעצים ונמנעתי מפגישות עם כל מיועד שהוא. למזלי, קברניטי המשחק התעלמו ממני ולא ניסו לפגוע בי. כנראה שהיו מיועדים מעניינים יותר ממני.

כשפגשתי את קטניס הכול השתנה. הצורך שלי באחים גדולים כל כך חזק, שזה ישר מה שראיתי בה. גם ראיתי איך היא הצילה את חייה של אחותה הקטנה שהתנדבה במקומה. כל זה גרם לי לסמוך עליה.

סמכתי עליה גם כששרה לי לפני שמתי. קולה היה עדין וצלול, וידעתי שהיא לא תפסיק לשיר עד שאעצום את עיניי ואנשום את נשימתי האחרונה. סמכתי עליה. ומשהו, משהו בקול שלה, עדין ככל שיהיה, הזכיר לי את הטוהר בקולו של ת'רש.

לא היה לי אח גדול. עד שפגשתי את ת'רש.