מותשת, כן, אבל מאושרת

הפיקצר לא יצא משהו, אני מודעת לזה, אבל כתבתי אותו על פאנפיק מעולה באנגלית שמספר על קורותיה של פלר לאחר המלחמה, וזה הכי טוב שיצא לי... מקווה שתאהבו, אשמח לתגובות, וזהו בערך..

**

"את נראית מותשת" אומר הארי בקול המנומס ביותר שהצליח לגייס לעצמו. פלר מחייכת.

"מותשת, כן, אבל אני מאושרת. כבר הרבה זמן שלא הייתי מאושרת" היא אומרת ומניחה זוג ספלי תה על שולחן הקפה בסלון.

"לא התכוונתי שזה יישמע ככה. התכוונתי מותשת באופן-"

"זה בסדר, הארי" פלר מחייכת. הארי כל כך מנומס שזה משעשע אותה פעמים רבות.

הארי לוגם מהתה שלו בזמן שפלר מניחה את ויקטואר בעריסתה.

פלר בוהה במשך כמה שניות בפניה הרכות והשלוות של התינוקת הורדרדה כשלפתע הארי מפר את השלווה הרגעית שנוצרה בחדר.

"יש לכן בדיוק את אותן העיניים" הוא אומר.

פלר מביטה בעיניה של ביתה. צבען כחול בהיר כים בשעת הבוקר, כשמיים ביום אביבי. העיניים בצורת אגוז, וריסים דקיקים ורבים מעטרות אותן. העפעף קצת כבד.

"זה מה שנהגו לומר עלייך, לא?" אומרת פלר ומעבירה את ידה בעדינות על פניה העגלגלות של ויקטואר.

"כן. לפעמים זה היה מתסכל אותי" אומר הארי וכתפו נוגעת בכתפה של פלר.

"למה?" היא שואלת.

"אני שונא את העיניים שלי. אני שונא את הצבע שלהן ואת הצורה שלהן, ואני יודע שזה נוראי לחשוב ככה כי אלו העיניים של אמא שלי" אומר הארי.

"אבל הן יפות כל כך.. כמו איגזמרגד" אומרת פלר ונוגעת לרגע ברקה של הארי, סמוך לעינו הימנית. עיניו נפערות.

"אני מתכוונת.. אתה לא חושב ככה?" היא ממהרת להוריד את ידה ולהביט על התינוקת.

"פלר..." הארי מתלבט לרגע. יש סיבה שבגללה פספס היום את הביקור השבועי אצל טדי, ושיקר לג'יני כשאמר שהוא הולך לבקר את נוויל. יש סיבה שטרח לוודא שביל לא נמצא בבית בדיוק כשהוא מחליט לקפוץ לביקור.

"מה, הארי?" אומרת פלר ומשחקת באצבעותיה בעצבנות.

"אני יודע" הוא אומר.

"יודע מה?" פלר מעמידה פנים, אבל מבטו של הארי ננעץ בה בעוצמה.

"הארי..." פלר מתחילה לומר אבל הארי הולך בעיקשות לעבר המטבח.

פלר עוקבת אחריו בחוסר אונים. הוא פותח אחת מהמגירות, ריקה לכאורה. הוא מלמל כישוף פשוט ותוכן המגירה נחשף.

"על זה" הארי אומר ומוציא אחד מבקבוקי וויסקי-אש הרבים שהיו במגירה.

"הארי, בבקשה אל תגיד ל-"

"לביל? להורים שלך? לאחותך? את כל הזמן מדברת על איך הצלתי את החיים של אחותך ועכשיו את הורסת את החיים שלך" אומר הארי ומטיח את הבקבוק בחזרה במגירה.

"אני מתחננת הארי! זה הדבר היחיד שמחזיק אותי." דמעות מופיעות בעיניה של פלר בשלב זה, והארי נאלץ לשלב את זרועותיו כדי למנוע מעצמו לעטוף אותה בהן.

"אבל למה?" הוא שואל, קולו רך.

"למה? את הרבה יותר חזקה מזה. את מבינה שביל ישתגע אם הוא יגלה את זה? תעצרי את זה עכשיו." אומר הארי וסוגר את המגירה.

"אני יודעת שאני חזקה יותר, אני פשוט.." פלר נשברת ופורצת בבכי.

"אני יודעת שעברו שנתיים, אבל זה לא עוזב אותי. זה אף פעם לא יעזוב אותי. ופרד.. מאז שלושת החודשים האלו שהוא גר אצלנו אני לא יכולה להפסיק לראות את ג'ורג'. זה הדבר היחיד שהוא דיבר עליו" אומרת פלר.

"גם אני רואה אותם" אומר הארי ומצמיד אליו את פלר.

"את ג'ורג'. ואת דמבלדור. ואת רמוס ואת טונקס. ואת סיריוס. ואת ההורים שלי. ואפילו את דובי, לפעמים. וכל מה שאני חושב זה שזאת אשמתי, שהם מתו באשמתי" אומר הארי ומלטף את ראשה הבלונדיני של פלר, שבוכה חרישית.

"זאת לא אשמתך. אתה הצלת את כולנו" היא אומרת ומביטה בו.

"אתה הילד שנשאר בחיים"

הארי צוחק. יש משהו מריר, ציני בצחוק שלו.

"למה אתה צוחק?" היא שואלת.

"כמה זמן את יכול להישאר בחיים, באמת להישאר בחיים, כשכל מי שמסביבך מת? שכל אדם שהיה חשוב לך נעלם, והחור בלב שלך ממש לגדול ולגדול, ומאיים לבלוע אותך.. ואתה מרגיש שאתה כל כך דפוק שאתה רוצה-"

שפתיים חמות, וריח עדין של ורד. וחום ואהבה שמתפשטת. ותובענות, וכעס, שמתפוגגים. ותשוקה מסנוורת וידיעה שמה שהם עושים לא בסדר.

זה מה ששניהם מרגישים, עד שהבכי של ויקטואר קוטע אותם.