תאומות מתחלפות

הפאנפיק מתרחש כמה שנים אחרי הקרב על הוגוורטס ומבוסס קצת על הסרט "אבא מתארס"...(:

"אמא, לאיזה בית את חושבת שאני אתקבל?" שאלה אנה את אימה בעודן נוסעות לעבר תחנת קינג-קרוס.

"אני חושבת שזה ממש לא משנה. כל בית שתתקבלי אליו, יזכה בתלמידה מוכשרת וילדה מקסימה" אמרה אימה של אנה בחיבה.

"אבל את חושבת שאני אתקבל לסלית'רין?" שאלה אנה בדאגה.

"קשה לי להאמין. אבא שלי היה מוגל, וסבתא, כמו שאת יודעת, הייתה בת מוגלגים, מה שהופך אותי לסוג של מוגלגית, ותנאי הקבלה של סלית'רין מאוד קשים. וחוץ מזה, את בכלל לא ערמומית, קטנה שלי" אמרה אימה.

"כן, את צודקת" אמרה אנה, שחשה הקלה רבה.

"ו..לאיזה בית אבא היה שייך, אמא?" שאלה אנה בהיסוס. היא ידעה שאימה לא אוהבת לדבר על אביה, אבל סקרנותה התגברה עליה.

"אבא שלך היה.... כמוני. בגריפינדור" אמרה אימה של אנה וחייכה אליה.

גם אנה חייכה. היא ידעה שגם סבתה הייתה בגריפינדור, ועכשיו ידעה שגם שני הוריה היו בבית שאליו ייחלה להיות היא. גם היא חייבת להתמיין לגריפינדור אם כך.

~

"אבא, אני כל כך מתרגשת! כל החיים שלי חיכיתי לזה!" אמרה ג'נה לאביה.

"אני יודע חמודה, זאת בערך הפעם האלף שאת אומרת לי את זה. הבוקר." אמרה אביה אך חייך אליו חיוך רחב.

"אני יודעת שאני מדברת על זה המון, פשוט... אח, אני לא מאמינה שסוף סוף הגיע הזמן שלי ללכת להוגוורטס" אמרה ג'נה.

"זאת עומדת להיות התקופה הכי טובה בחיים שלך, אני מבטיח לך. רק אל תעשי לי בושות ותתמייני לבית שהוא לא גריפינדור, כן? אני סתם צוחק חמודה." אמרה אביה של ג'נה.

"אבל.. אבא, מה אם אני אתקבל לסלית'רין?"  שאלה ג'נה בדאגה. אביה הזכיר לה את הנושא שהטריד אותה זמן רב- לאיזה בית תתקבל.

"אין סיכוי שתתקבלי לסלית'רין! את הילדה הכי אמיצה ונחמדה שאני מכיר, ואלה ממש לא התכונות שמאפיינים את הסלית'רנים היקרים" אמר אביה של ג'נה בעידוד.

"אני יודעת... אבל מה אם-"

"היי, תקשיבי, יש עוד סיבה שבגללה אין שום סיכוי שתתקבלי לסלית'רין. נכון שכל המשפחה שלי טהורת דם, אבל סבא שלך מצד אמא שלך היה מוגל, וסבתא שלך מצד אמא שלך הייתה בת מוגלגים, מה שהופך את אמא שלך למוגלגית לפי הכללים של סלית'רין... וסלית'רין לא מקבלים אליהם חצויי דם, אלא רק טהורי דם, אז אין שום סיכוי שהם יקבלו אותך לסלית'רין"

ג'נה הביטה בו בהפתעה. לא בגלל הגילוי החדש על אמה, אלא כי אלו היו אחת מהפעמים הנדירות בהם שמעה על אימה. היא ואביה התגרשו לפני שנים רבות, קצת אחרי שהיא בעצמה נולדה, ואביה לא אהב לדבר עליה.

"או, טוב, זה מעודד." אמרה ג'נה, שבאמת הרגישה קצת מעודדת.

~

"טוב, תחנת קינג קרוס" אמרה אימה של אנה בעודן הולכות לעבר המחסום.

"אמא, מה אם אני לא אצליח לעבור את המחסום?" שאלה אנה בדאגה.

"איזה שטויות, חמודה שלי, כמובן שתצליחי לעבור אותו! הנה הוא!" אמרה אמה של אנה ומיהרה יחד איתה לעבר הקיר ששימש כמעבר בין תחנת קינג קרוס המוגלגית לרציף תשע ושלושה רבעים.

"מוכנה? שלוש, שתיים-" שתי הבנות תפסו בעגלה שעליה הונחה מזוודתה של אנה והתכוננו לריצה.

"אחת!" קראה אנה והאם והבת דהרו לעבר המחסום.

אנה לא הספיקה לעצום את עיניה, וכבר עמדה בלב רציף תשע ושלושה רבעים, מביטה בעשרות התלמידים הנרגשים ומשפחותיהם, שבאו ללוות אותם לפני העלייה לרכבת.

"וואו" אמרה אנה והביטה סביבה, נדהמת.

"עוד חמש דקות הרכבת יוצאת! קדימה, מהרי!" קראה אימה של אנה בבהלה.

"בסדר, בסדר!" אמרה אנה והשתיים מיהרו לעבר אחת העליות לרכבת.

"תבטיחי לי שתשמרי על עצמך, ושתכתבי מכתב כל יום! ברור? אם שכחת משהו אני אשלח לך אותו בדואר מחר בבוקר, ותתלבשי חם, מאוד קר בערב בטירה! ותקני לעצמך משהו ברכבת לאכל, אתם תגיעו רק בערב, ומחר בבוקר אם את לא מוצאת את הדרך לכיתה שלך תשאלי את אחד המדריכים- אל תתביישי הם מאוד נחמדים, אני הייתי מדריכה בעצמי, ואל-"

"בסדר, אמא!" אמרה אנה אך לא נמנעה מלצחוק. אימה הייתה הטיפוס הדאגני ביותר שפגשה מעולם.

"ותהני, בסדר? זה הכי חשוב" אמרה אימה ונאנחה.

"אני מבטיחה. ביי, אמא! נתראה בחג המולד!" קראה אנה המאושרת ונפרדה מאמה בחיבוק חם ובנשיקה על לחיה.

"ביי, מתוקה שלי! תשמרי על עצמך!" קראה אימה והביטה בילדתה היחידה מתרחקת במסדרון הרכבת, בחיפוש אחר תא שבו תוכל לשבת.

~

"זהו זה, תחנת קינג קרוס. הגענו, ג'נה" אמרה אביה של ג'נה ופתח את דלת המכונית. ג'נה יצאה ממנה בזהירות, מביטה סביבה.

"וואו " התפעלה, אך אביה צחק.

"את יודעת שעוד לא הגענו, נכון? זאת רק התחנה המוגלגית"

"ברור שאני יודעת את זה!" אמרה ג'נה המסמיקה.

"בואי, תכף עומד להגיע החלק הכיף!" קרא אביה ומשך את העגלה שעליה הונחה מזוודתה לעבר המחסום בין התחנות.

"ווהו!" קראה ג'נה בעוד היא ואביה צוברים תאוצה לעבר המחסום.

"מוכנה, ג'נה?" קרא אביה.

"מתי שאתה מוכן, אבא!" צחקה ג'נה.

השניים רצו לעבר הקיר ומצאו את עצמם, כעבור שנייה, בלב רציף תשע ושלושה רבעים שהמה ילדים ומשפחות.

"עוד שתי דקות הרכבת יוצאת! מהר, מהר!" קרא אביה בבהלה והשניים מיהרו לעבר אחת מהמעליות לרכבת.

"טוב, אז הייתי אומר לך שתהני, אבל אני בטוח במיליון אחוז שאת עומדת להינות שם כמו שאף פעם לא נהנית בחיים שלך. פשוט תנצלי את הזמן הזה, כי אין לך מושג כמה מהר זה עוד יעבור לך." אמר ופרע את שיערה של ביתו.

"אני יודעת." צחקה ג'נה. הם נפרדו בחיבוק חם וג'נה קיפצה לעבר הרכבת, בדיוק כשזאת החלה לנסוע.

"ביי, אבא!" הספיקה לקרוא לעבר אביה. ג'נה חייכה לעצמה בסיפוק והלכה לאורך מסדרון הרכבת, בחיפוש אחר תא.

שלוש תגובות וממשיכה (לא מתוך רצון רע, פשוט אני רוצה לראות שאוהבים את הפאנפיק)

		הפרק הבא