זה פשוט מסובך

"אלי!!!!!!!!!!"

קפצתי בבהלה, קולה של אוליב מהדהד בראשי.

הסתכלתי אל כפות ידי, נקיות.

זה היה חלום.

רק חלום.

קרן שמש דקה הסתננה דרך החלון.

התרוממתי לאיטי, מותחת את שרירי התפוסים.

לקחתי מגבת ונכנסתי למקלחת.

מתחת לזרם המים החמים הכל חזר אלי. שוב.

נזכרתי בנהרות הדם, בצרחתה האחרונה של אוליב.

הדמעות שטפו ממני את כל הפחד והעצב.

התעטפתי במגבת, שטפתי את פני מהדמעות ויצאתי אל חדר המועדון.

הארי ישב שם.

חלפתי על פניו, לא שוכחת את הכעס שביעבע בתוכי אתמול.

"אלי..."

התעלמתי.

לבשתי גלימה נקיה וירדתי למטה. עדיין מתעלמת מהארי וממשיכה לכיוון היציאה.

"אלי!" הוא אחז בידי.

התנערתי ממנו והמשכתי בדרכי.

הוא לא הרפה.

"אלי!"

פניתי במעבר צדדי.

שיט! טעיתי בפניה. ניצבתי מול קיר.

מצד אחד קיר, מצד שני הארי.

פניתי לאחור.

וואו הוא קרוב.

עמדנו אחד מול השניה, אפינו נוגעים זה בזה.

שפתיו נצמדו לשפתי בנשיקה עדינה, כולה צער.

"אני מצטער..." הוא התנתק ממני.

נאנחתי.

מתחת לעיניו היו עיגולים שחורים שהסגירו את העובדה שלא ישן כל הלילה.

הוא כזה מתוק.

נישקתי אותו שוב, מצטערת על כל טיפת כאב שגרמתי לו, על כל מה שהוא עבר.

"אני אוהבת אותך." לחשתי ברוך.

"גם אני אוהב אותך." הוא ענה, קולו מסגיר את ההקלה שבתוכו.

ירדנו אל האולם הגדול, צועדים יד ביד.

העמסתי על צלחתי שני פנקייקים ובלסתי אותם בחוסר נימוס מדהים.

אתמול הלכתי לישון לפני ארוחת הערב, מרטיבה את הכר בדמעות.

אחרי הארוחה עליתי חזרה אל חדר המועדון, מודעת לעובדה שלא הקדשתי טיפת מחשבה לסידור השיער בבוקר.

הבטתי בדמות שהשקפה אלי מהמראה.

בסך הכל הייתי נערה יפה, רזה מדי לטעמי, שיער ג'ינג'י גלי, יותר מדי נמשים...

סירקתי את שיערי ובניגוד למנהגי השארתי אותו מפוזר על כתפיי, מחווה להארי שמסיבה לא מובנת כל כך אהב אותו...

ירדתי בפעם השניה באותו בוקר אל האולם הגדול. הארי עדיין היה שם.

"עדיין מוקדם, מה דעתך על טיול בחוץ?" הוא שאל כשהתיישבתי לצידו.

"קודם תסיים לאכול." עניתי בהחלטיות, מביטה בגזרתו הדקיקה.

"אני כבר סיימתי..." אמר. מבט על צלחתו המלאה העיד על כך שלא סיים בכלל.

אחזתי בידו ומשכתי אותו החוצה, מחפשת בעיני מקום בו נוכל להיות לבד...

אוי! שכחתי שאתם לא יודעים מי אני!

תסלחו לי... קוראים לי אליסון, ג'ינג'ית גאה, גריפינדורית, בת מוגלגים, בת חמש עשרה, בת זוגו הרשמית של הארי פוטר, חברה טובה של רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר, איכשהו מושכת צרות אלי...

בשנה הראשונה נפל לי חלק של שחמט במשקל 30 קילו על הראש.

אל תשאלו איך שרדתי..

בשנה השניה הייתי מאובנת 3 חודשים.

בשנה השלישית כמעט נרצחתי כי סקאברס אהב את הריח שלי...

בשנה שעברה הייתי צריכה לקלף את הארי מסדריק... לא נעים...

ישבנו יחד, מחובקים.

רחש עבר בין השיחים מימיננו. הפניתי את מבטי לשם.

כלום.

אותו רחש משמאלנו, כאילו מישהו מצותת לנו מבין השיחים.

הייתה תחושה רעה באוויר, אותה תחושה שהיתה לפני המשימה האחרונה ובאותו היום שראיתי את ג'יני כותבת יומן.

משהו או מישהו, נמצא כאן.

"הארי..." לקולי התגנבו סימני פאניקה קלה.

"כן?" הוא שאל בדאגה.

"אתה לא מרגיש שמשהו מוזר?"

אותו רחש עבר מאחורינו.

הפניתי את מבטי במהירות. גם הארי.

"אין שם שום דבר, אל." הוא אמר בשלווה. "את בטח סתם מדמיינת"

נאנחתי והנחתי את ראשי על כתפו, מביטה באגם.

הרגשתי משהו מוזר, כאילו מישהו צופה בי, כאילו  מישהו...

שרביט הוצמד לרקתי.

"דמיון זה דבר טוב, אתם יודעים. אבל לפעמים, הוא לא רק דמיון."

		הפרק הבא