אש (פיקצר)

אש.
אש זה דבר מהפנט. אתה יכול לשבת שעות ופשוט לבהות בה, מרקדת לצלילי מחשבותיך ומחממת את ליבך, ולעולם לא יימאס לך מלצפות בריקודה הלוהט, שמשתנה בכל תנועה.
בזמנים קשים, בהם הייתה ג'יני עצובה או כועסת, או אפילו סתם כשרצתה להרגע, היא הייתה מוצאת את עצמה מול האח הלוהטת, צופה בלהבות המרקדות.

כבר היה מאוחר בלילה, ושום קול לא נשמע במחילה, בית משפחת וויזלי. ג'יני ישבה על השטיח הדהוי בסלון, מתרכזת באש שדועכת אט אט.
המחשבות על יום המחר סירבו לעזוב אותה לרגע.
אך למרות השקט הרב ובגלל מחשבותיה הבלתי פוסקות, היא בקושי שמעה שמישהו יורד במדרגות או מתיישב ממש מאחוריה.
אבל את הידיים הנכרחות סביבה בחום ואהבה ואת השפתים הנושקות לראשה היא יכלה להרגיש היטב.
"מה אתה עושה פה?" שאלה ולקחה לידה אחת מידיו, מעבירה את אצבעותיה על הצלקות הלבנות שנחרטו בה- לא אספר עוד שקרים.
"מה את עושה פה?" החזיר בשאלה.
"חושבת." ענתה בקול מהורהר.
"על מה?" התעניין, מעביר את אצבעותיו בעדינות בשערה האדמוני.
"כל מיני דברים." ענתה, משעינה את ראשה על כתפו מבלי לנתק את מבטה מהאש. "בעיקר על החתונה מחר, או על מה יקרה אם רון ירד עכשיו."
הוא צחק, והיא הרגישה את אחת מאצבעותיו ממוללת קצוות שיער.
"אני מניח שתוכלי לקרוא לי מת." אמר, ואז הוסיף: "אתה משחק ברגשות שלה." בקול ציני למדי. ג'יני ידעה שזה היה בצחוק, אבל המילה 'מת' הידהדה בראשה בעוצמה.
"אתה תחזור, נכון?" לחשה, מפוחדת.
לקח לו זמן לענות.
"אני מקווה." קולו היה חסר רגש פתאום. הרגעים עברו בדממה, שניהם מביטים באש המהפנטת. ג'יני הסתובבה, נועצת את עיניה בדבר היחיד שהיה מהפנט יותר מהאש, אל אותן עיניים ירוקות כאיזמרגד.
הוא הסתכל עליה, מפחד לנתק את מבטו מעיניה. ג'יני נאנחה והשעינה את ראשה על חזהו, והוא הצמיד את ראשו אל שלה. היא ידעה כי הוא מתבונן בה.
"אני אוהבת אותך." לחשה ג'יני, מפרה את הדממה. היא הרגישה אותו מחייך.
"גם אני אוהב אותך." אמר ונשק לה.
ג'יני איחלה לעצמה שהלילה לא יגמר לעולם.

בכי של תינוק מעיר את ג'יני משנתה.
היא יוצאת מהמיטה בייאוש ופונה לעריסת התינוק הקטן, שצורח ללא הפסקה.
הארי לא התעורר. הוא עבד הרבה היום, ובוודאי מותש. היא מסתכלת מהחלון אל הנוף המושלג של חג המולד. בבית של משפחת כהן ממול מדליקים נרות, לכבוד חג החנוכה שהם חוגגים.
ג'יני מסתכלת על הלהבות הקטנות המרצדות של כל אחד מששת הנרות שעל אדן החלון, מנענעת תוך כדי את עריסתו של ג'יימס הקטן ומרגיעה אותו.
היא העבירה את מבטה מהחלון אל הארי הישן, וחייכה לעצמה.
הוא היה האור שלה, האש שבתוכה. והאש לעולם לא תכבה ולעולם לא תקטן עוצמתה. היא רק תגבר ותחמם את הלב.
בכי התינוק נפסק- ג'יימס נרדם.
ג'יני מתרחקת מהעריסה ונשכבת חזרה במיטתה, ויודעת שהאש לא תגמר לעולם.