"לילי! תבדקי מה הארי רוצה, אני קורא את המכתב מסיריוס." קרא ג'יימס פוטר בהיסח הדעת, תוך קריעת מעטפת המכתב מחברו הטוב.
"אני בודקת," לילי קראה מהקומה התחתונה, וצעדיה הדהדו בבית. "מה קרה, הארי'לה? אתה רעב?" היא שאלה בקול רך את בנה, בן שנה וחמישה חודשים.
"בה," הוא ענה וגרם לאמו לצחוק.
לילי ידעה שבפעולתה היא מסכנת את עצמה ואותו, אבל לא הייתה יכולה להיכנע לעולם לאדם, או ניתן לומר מפלצת, שרצח בדם קר אנשים חפים מפשע.
הארי הקטן התקרב לאמו בהליכה עקומה ונפל לזרועותיה החובקות.
"אנחנו תמיד נהיה איתך, אל תפחד, וגם אם יקרה משהו – אנחנו נישאר בליבך." היא לחשה לאוזנו ודקרה בעדינות את בטנו עם אצבעה. הארי צחק והסיט את ידה.
בינתיים, ג'יימס ישב בחדרו וקרא את המכתב בפנים טרודות:
"ג'יימס ולילי היקרים, מה שלומכם? איך הארי? מזמן לא נפגשנו. את המכתב כתבתי כדי להזהיר אתכם, אני מתחיל לחשוד בפיטר, שהוא הבוגד. תוכלו לבדוק את העניין? אם הוא המרגל, נוכל להציל את החיים של כולנו, את של ילדינו ואת של החפים מפשע שנרצחים כל יום על ידי אוכלי המוות.
מקווה ששלומכם טוב, רך כף, סיריוס בלק"
ג'יימס קרא את המכתב שוב ושוב, אך התקשה להאמין שחברו הותיק הוא הבוגד. היתכן שפיטר מסכים להקריב אותנו תמורת מטרותיו?
לפתע, ג'יימס קלט בזוית עינו תנועה חדה ברחוב. הוא הסיט חלקית את הוילון וראה את המחזה הנורא מכל – שלושה אוכלי מוות ובראשם וולדמורט, מתקדמים בביטחון לכיוון הבית.
"לילי!" הוא חשב ולאחר מכן ירד במהירות במדרגות "הם באים, תחביאי את הארי, סיריוס הזהיר אותי במכתב אבל לא מספיק מוקדם."
"מה?" שאלה לילי בבלבול "מי באים?"
"אוכלי המוות, ואפילו וולדמורט! בדרך לפה!" הוא אמר במהירות וחטף מידיה את הארי. "חייבים להסתיר אותו."
הוא נתן את הפעוט בידי אשתו וזירז אותה לעלות למעלה, בעוד הוא נשאר בקומה התחתונה וכיוון את שרביטו אל הדלת הנעולה.
הפיצוץ היה רם כל כך, עד שג'יימס התקשה להתרכז חזרה. וולדמורט ואוכלי המוות עמדו במפתן הדלת ההרוס וכיוונו גם הם שרביטים כלפי ג'יימס.
"איפה בנך ואשתך?" שאל וולדמורט בקול מלחשש "תרצה שאחפש אותם בעצמי?"
"לעולם לא אתן לך אותם!" צעק ג'יימס בתשובה והניף את השרביט. "שתק!" הוא צעק ופגע באוכל מוות אחד. לאחר זוג תנועות שרביט פגע גם בשני האחרים, ונשאר להילחם מול וולדמורט עצמו.
"קרב יפה, אבל לא מספיק." אמר וולדמורט ובהנפת שרביט גזל את חייו של האב המסור.
לילי שמעה את זעקת בעלה, זיעה זלגה על פניה. היא הניחה את הארי בתוך העריסה והרגיעה אותו: "זה בסדר, הכל יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר, הכל." היא הדגישה את המילה האחרונה.
הצעדים התקדמו לעבר החדר הקטן, רק אדם אחד עמד שם, ואיים יותר מאלפי אחרים. הוא פתח את דלת החדר בגסות, דחף את לילי והניף את השרביט לעבר הארי.
"לא!" צעקה לילי צעקה ממושכת ובלמה את הכישוף בגופה.
רגע לפני מותה, היא הביטה בהארי ואמרה בלחש: "תודה."
|