הסיפור שלי רייצ'ל

"את באה כבר? אין לנו זמן!" צעק אלי מר לוודור.
"כן, אני באה," אמרתי לו, לא מתרגשת מצעקותיו.
"את צריכה להפסיק להחליק על הקרח, זה סתם בזבוז זמן," הוא נבח עליי.
"עוד מעט תגיד לי שאני גם לא צריכה ללמוד," עניתי בקור רוח.
"כן, ועוד איך, בסך הכול עוד בזבוז של זמן! זמן יקר של תרגילים ואימונים!" הוא ענה בקור מחזיר לי באותו מטבע.
"חבל שאת רק בת 12, אם היית קצת יותר מבוגרת הייתי מבטל לך את הלימודים," הוא נאנח.
"אבל אני בת 12 ואתה לא יכול לבטל לי את הלימודים!" השבתי לו בקור, בליבי מאוד רציתי שיבטל לי את הלימודים, אני פשוט שונאת את הכיתה שלי, הכיתה שלא יודעת מי אני.
מי אני. מה אני יודעת. מה אני יודעת לעשות. שיש לי מוח. שאני יודעת לעשות תרגילים שהם בכלל לא יודעים שהם קיימים, וכמו שאומרים 'מה שאני כבר שכחתי הם אפילו לא למדו!'
הם סתם חושבים שאני חנונית ,שתקועה בתוך ספר או סרט ,ובאמת שאני לא קוראת כול כך הרבה, אולי עשרים דקות ביום, זה פשוט תירוצים ,כאילו מה שאני עושה כול היום, אבל באמת אני עובדת על התרגילים, מחליקה על הקרח, לומדת לבנות פצצות, אפילו הגעתי לשלב הכי קשה של הלייזרים*! אני יכולה להתמודד איתם בעניים עצומות!
והם? הם בכלל לא יודעים!
"עשית 250 סלטות על המקל**?" הוא שאל בנימה סתמית.
"300," עניתי.
"וכמה דילוגים עשית היום?!" כשנימה של ביקרות מתגנבת לקולו
"300," עניתי בשנית.
"בכמה זמן?"
"חצי שעה,בלי לעצור," עניתי
"אהה" הוא ענה, אפילו כול הכבוד הוא לא יכול להגיד. הבן אדם לא יודע לפרגן.
הטלפון שלו צלצל. "הלו. אתם באים!? כמה זמן צריך לחכות!?"
"כן, יופי שאתם בדרך "!
שתיקה השתררה לכמה שניות. "יש לכם חמש דקות להגיע!" הוא צעק לטלפון וניתק
"פקקים,נו באמת"! הוא פלט בכעס.

אחרי כעשר דקות הם הגיעו רלף פתח לנו את הדלת. "שלום," אמרתי.
"שלום," הוא ענה לי וחייך.
"ג'י,מה שלומך?" שאלתי את ג'י שישבה במושב האחורי של המכונית השחורה.
"בסדר מתוקה,מה איתך"?
"כרגיל," עניתי באדישות.
"אמרתי חמש דקות לא עשרים!" צעק הסוכן שלי על הנהג. "אני מצטער, היו פקקים!" הוא אמר (בטח פחד שיפטרו אותו(.
"אז אני מקווה שלא יהיה עכשיו פקקים! אנחנו עוד נאחר בגללך"!
"כן," ענה הנהג, מעט בהקלה, והתחיל לנסוע.
"לחוצה?"שאלה ג'י.
"לא, אני יכולה לעשות את זה בעיניים עצומות, ממה כבר יש לי להילחץ?" שאלתי
"אוי, אני מתה עלייך, אני הייתי מתה מפחד"!
צחקתי. "אם את עוברת, אנחנו הולכים למסעדה, הפתיחה על חשבוני".
"אני עוברת," אמרתי בביטחון ולאחר הוספתי, "אבל גם את אוכלת!"
"רק סלט," היא אמרה בקור.
"עוגה," קבעתי.
"לא, סלט," היא ענתה בעיקשות.
"אולי עוגיות?" התחננתי.
"סלט ועוגיות בריאות," היא התפשרה.
הסתכלנו אחת על השנייה והתחלנו לצחוק, היה לה צחוק יפה ומתגלגל, לי היה סתם צחוק רגיל.
היא יפיפייה: שיער שחור וארוך, עניים חומות וגוף שזוף, הרבה יותר יפה ממני, זה בטוח!
לי יש מראה רגיל: שיער חום ,(פשוט ולא יפה), הוא עובר בקצת את כתפיי, עיניים ירוקות, לא יפות במיוחד, חיוורות שכאלה. אני קצת שזופה, אבל לא ממש, בגלל שאני מחליקה כול כך הרבה על הקרח, ולא מבלה הרבה בחוץ אני לא בדיוק משתזפת.
ג'י כול הזמן אומרת שאני מהממת ,אבל היא סתם אומרת את זה כדי שלא ארגיש רע עם עצמי, את זה אפילו אני יודעת.
אחרי חצי שעה הגענו. 'אני יעבור' אמרתי לעצמי בליבי.



*אולם ובו לייזרים שצריך להתחמק מהם, שלב 3 הוא הקשה ביותר
** סלטות על מקל הם סוג של תרגילים על מתח.


--------------------

תודה רבה לאיילת סיטה שביט!!!

~~~~~~~~~~

אפשר תגובות?

		הפרק הבא