הצד החלש של האריה

"אריאנה?" אמר גלרט, קולו מפתה כגרגור חתולי. הרגשתי צמרמורת יורדת במורד גפי. הרדיד הכסוף שכיסה את כתפיי השדופות, ירד ראשון.

גלרט נישק את כתפי החשופה.

"הכול בסדר?" קולו לא עלה על לחישה. הנהנתי, אם כי הרגשתי ששנינו יודעים שאני משקרת. גלרט התעלם מכך, בכל מקרה.

הוא תפס במותניי, ובנשיכה קלה, פרם את הקשר בצוואר שהחזיק את חלקה העליון של שמלתי. השמלה נפלה למחצולותיי, מותירה אותי בחזה חשוף, שעליו חיפתה רק חזייה בצבע שחור בוהק. מעולם לא הלכתי עם חזיות, עד שגלרט הביא לי אחת.

גלרט משך עוד קצה את השמלה מטה, עד שהותיר אותי רק בזוג תחתונים שחורים שנצמדו לעורי באופן מטריד, ובחזייה, שאת שניהם קנה לי. קצב נישמתי גבר, וליבי השתולל בחזי כמופרע. הרגשתי איך הידיים שלי מעקצצות, ואיך זרם מחשמל עובר בי.

גלרט חיבק אותי בחוזקה מאחור כמנסה להרגיע, אך הוא רק הבהיל אותי יותר. עשינו את זה כל כך הרבה פעמים שכבר הפסקתי לספור, אבל זה היה מבהיל כל פעם מחדש. ניצוצות החלו לבקוע מעורי. גלרט השמיע קול כאב קטן, ומיהר להרפות את אחיזתו בי.

"אריאנה" הוא אמר בכאב, עיניו רושפות

"אני מצטערת" רעדתי בזמן שאמרתי את המילים האלו.

"למה את ממשיכה לחשמל אותי? ממה את כל כך מפחדת?" אמר, כמעט יורק את המילים.

"אני לא עושה את זה בכוונה... אתה יודע שאין לי שליטה על זה-"

"אז תתגברי על זה" קטע אותי והצמיד את גופי לקיר במשיכה אלימה. הרגשתי איך כל האוויר יוצא מריאותיי. רציתי להיות ציפור קטנה שעפה משם כלפי מעלה, הרחק מזרועותיו התובעניות של גלרט.

"אני יכול למצוא אלף כמוך, ואלף טובות יותר ממך" הוא מלמל ונשך את צווארי נשיכות קטנות וכואבות. לא השמעתי אף קול, אפילו לא אנחה.

זאת באמת הייתה תעלומה מבחינתי. מה גלרט, עלם יפה-תואר בעל עייני ענבר ושיער בצבע דבש, בן תשע עשרה, מוצא בי. נערה כחושה בת חמש עשרה, עם עור חיוור מדי, בעלת שיער זהוב ארוך וסבוך, שבקושי יודעת לדבר.

גלרט הסיר את חולצתו, ואז את מכנסיו ונצמד אליי באופן שנראה בלתי אפשרי. העור החשוף שלו היה חם, וצרב את החזה החיוור והקר שלי. בכל זאת, כשהוא הקיף את מותניי הצרות בידיו, כרכתי את זרועותיי סביב צווארו.

זאת הייתה מחווה שתמיד ריככה אותו קצת, והוא הרשה לעצמו לקבור את פניו בשיערי למשך כמה דקות. אלו היו הרגעים היחידים בהם באמת אהבתי אותו. כשהוא נראה ככה, חסר הגנה. סוף-סוף היינו... לא בדיוק שווים. אבל אולי דומים במשהו.

אבל זה לא נמשך זמן רב. בסופו של דבר מצאתי את עצמי כמו תמיד, כורעת תחת כובד משקלו על המיטה שלי, בעודו מנשק בהתלהבות כל חלק חשוף בגופי.

גלרט היה תוקפני כמעט כמו אריה. הוא כמעט ולא נישק בעדינות. היו רק נשיכות. אבל הוא כן אהב את השיער שלי, לכן הוא היה משחק בו הרבה. היה בזה משהו מנחם. כאילו אפילו לאריה יש את הצד החלש שלו.

כשזה נגמר שכבנו אני וגלרט בשקט אחד לצד השני. אף אחד לא השמיע קול, ושום דבר לא נשמע מלבד רחש הנשימות של שנינו.

גלרט התרומם במפתיע ורכן מעליי, ובמחווה בלתי צפויה, הסיט קצווה של שיער מאחורי אוזני ונשק ללחיי.

"את כל כך יפה, אריאנה" התנשם.

הרגשתי איך הלחיים שלי מאדימות. גלרט כן נהג לפלוט דברים כאלו ברגעי השיא שלו, אך לא לאחר שהסופה נרגעה. אז הוא היה מסתלק, מבלי לומר מילה. לפעמים עם פרצוף אשם, ולפעמים עם פרצוף משועשע. אבל הוא אף פעם לא דיבר.

"גם אתה" פלטתי את האמת בלחש. גלרט חייך אלי וקבר את פניו בצווארי.

"יום אחד אני מבטיח שאני אקח אותך מכאן. לאן שתרצי. נוכל לנסוע לפריז, או לרומא, או לאפריקה, או לאמריקה. היית רוצה לראות ג'ונגלים?" אמר גלרט והתרומם כדי להביט בי. החזרתי לו מבט מופתע. ג'ונגלים? זאת הייתה מילה שקראתי עליה רק בספרים.

"אנחנו נכבוש את העולם ביחד. אחרי שניפטר מכל המוגלגים המטונפים האלו, זה יהיה עולם מושלם. העולם שלנו" הבטיח לי גלרט.

"אל תדבר ככה על מוגלגים, אלבוס תומך מאוד במוגלגים ובבני מוגלגים" אמרתי בהפתעה.

"אלבוס הוא לא מישהו שהייתי לוקח ממנו מודל לחיקוי" אמר גלרט. הופתעתי מהמרירות הרבה בקולו.

"אתם חברים טובים, לא?" שאלתי בבלבול. גלרט הזדקף והתיישב על המיטה, עיניו בוהות בחלל האוויר בלי להגיב. חששתי שאמרתי משהו לא נכון. משום מה, לא רציתי שיילך.

"חברים טובים. זה מה שאני חשבתי בכל מקרה" אמר גלרט, עיניו רושפות מכעס.

"אף פעם לא הסכמתי עם הדעות השוויוניות שלו. מוגלגים הם לא כמונו. אבל קיבלתי את הדעות שלו, הסכמתי להן, אם כי לא באמת. אבל התברר שלאחיך יש דעות טובות על יותר מדי דברים רעים" אמר גלרט, מצמצם את עיניו.

"על מה אתה מדבר?" שאלתי והתיישבתי לצידו. נראה שזה ניחם אותו קצת, כי הוא כרך את זרועו סביב כתפי ומשך אותי אליו.

"הוא נישק אותי אתמול. ואמר לי שהוא אוהב אותי. אני לא צריך לספר לך כמה כישופי קרצף נאלצתי לעשות לפה שלי אחר כך" אמר גלרט וצחק בקור.

"הוא מה?" שאלתי, עייני מתרחבות בבהלה.

"הוא אוהב אותי. אחיך הגדול מתרומם מסריח, אריאנה. הומו. הדבר היחיד שטוב במוגלגים המטונפים האלו, הוא שהם אוחזים בדעות שלנו על הומוסקסואליים, ותאמיני לי שאלו לא דעות טובות" אמר גלרט בקול אטום.

"אלבוס... הוא מה?" שאלתי בלי להבין. מעולם לא שמעתי על המושג הומו.

"הוא אוהב גברים, אריאנה" השיב גלרט בלי לפרט. הרגשתי איך הצבע אוזל מפניי. לא הבנתי מה זה משנה אם אלבוס אוהב גברים או לא. העיקר שיאהב את האדם הנכון עבורו. אבל כששמעתי איך גלרט מדבר על אנשים כאלו, החוורתי רק מהמחשבה על מה גלרט היה יכול לעשות לו.

"ומה עשית לו?" שאלתי בדאגה שניסיתי להסוות.

"הדפתי אותו, כמובן. זה היה דוחה לחלוטין. אני נשבע לך, החזקתי את עצמי מלתת לו כמה קללות הגונות בשרביט שלי, אבל הייתי כל כך מוגעל שהייתי חייב לנקות מעצמי אותו איכשהו..." אמר גלרט, בקולו דחייה אמיתית.

"דיברתם מאז?" שאלתי ובלעתי את רוקי. גלרט שילב את ידיו בכעס.

"הוא ניסה לדבר איתי. שלח עשרה ינשופים. אמר שלא התכוון לזה. לאחיך יש מוח מבריק, אז אני משער בסופו של דבר אני אסלח לו, או לפחות אעמיד פנים שזה אף פעם לא קרה. אני כן צריך אותו כדי להמשיך בתוכניות שלי" אמר גלרט והביט בי.

"אני מצטער שאת צריכה לשמוע ככה את האמת על אחיך" אמר. התכווצתי.

"זה בסדר" מלמלתי וגלרט נשק לי על מצחי. חשבתי על אלבוס. האם הוא באמת אוהב את גלרט? היה קשה מאוד לא להישבות בקסמיו של גלרט, בזה יכולתי להסכים. הרגשתי אשמה שחשבתי על הכאב שאלבוס בטח מרגיש. הייתי נותנת לו את גלרט בלי למצמץ, או כל אחד אחר. מגיע לו הטוב ביותר.

"את בטוחה? את נראית חיוורת קצת" אמר גלרט וליטף את פניי.

"כמובן" אמרתי בדיוק כשנשמע קול נפץ למעלה. שמעתי את הקללה העסיסית שפלט אחי אפרובת' וזינקתי על רגליי בבהלה.

"הוא הגיע הביתה!" קראתי ומיהרתי להתלבש. גלרט בקושי קם, וגילגל את עיניו. ידעתי שהוא בז לאפרובת', וחושב שרק המחשבה לפחד מתגובתו של אפרובת' אם יימצא אותי ואת גלרט כך- עלובה. אבל יותר חששתי ממה שיקרה לאפרובת' אם יפרוץ בדו-קרב עם גלרט, מאשר למה שיקרה לגלרט.

"את לא לובשת את החזייה בחזרה?" שאלה גלרט ורכס את מכנסיו. הסמקתי.

"לא" אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי. פרצופו של גלרט נראה משועשע.

"אפגוש אותך מחר" אמר גלרט בשקט ונישק אותי על לחיי.

אינני יודעת מה משך אותי, ונתן לי את האומץ, אך רגע לפני שגלרט הסתובב עם גבו אליי תפסתי בראשו, הרכנתי אותו מטה כדי שיפנה כלפי ונישקתי אותו ארוכות. לרגע גלרט היה כל כך מופתע מהחווה שלי שהוא אפילו לא השיב לי נשיקה בחזרה, אך אז הוא כרך את זרועותיו סביבי, הניף אותי באוויר וסיחרר אותי בחדר בעודו מנשק אותי. כשהוא הניח אותי על הרצפה פרצתי בצחוק מתגלגל וזכיתי לעוד חיבוק ממנו.

"תשמרי על עצמך" אמר לי בקריצה והסתלק. אילו רק ידעתי, שמחר באותה שעה כבר אהיה מתה, לעולם לא הייתי נותנת לו לעזוב את חדרי.