היו לנו חיים יפים יחד

היא שוכבת במיטתה החמימה והנוחה בבית האבות, מקשיבה בשקט. היא עוד מסוגלת לשמוע דברים קטנים, כמו תקתוק השעון על הקיר, או כמו הציפור שמזמרת מחוץ לחדר. אבל אלו לא מעניינים אותה.

היא מקשיבה בשקט לבכי של בתה, לאנחות של בנה ולהסברים של הרופא.

״לא נשאר לה הרבה זמן,״ אומר הרופא בשקט, גורם לבתה לחזור לבכות. ״יש לה חודש, לכל היותר.״

״בלה,״ ממלמל בנה, ולילי בטוחה שהוא מחבק את אחותו כרגע.

לילי לונה ידעה שזמנה עומד להסתיים. היא לא הייתה עצובה על זה, היא חיכתה לרגע הזה, בו תוכל להתאחד עם בעלה, אבי הילדים שלה.

פרד ובלה היו תאומים. הם אומנם היו כבר בני שישים וקצת, אך הקשר ביניהם עוד היה חזק כפי שהיה כשהיו ילדים. הם כבר היו הורים, ופרד אפילו סבא. לילי לא הייתה יכולה לבקש משפחה יותר טובה.

לפתע דלת החדר נפתחה, ופרד נכנס לחדר. ״איפה אחותך?״ לילי שואלת, מסמנת לו שישב לידה. ״היא הלכה לשירותים,״ פרד מביט בה בעצב. ״אמא-״

״אתם לא צריכים לבכות עליי,״ חייכה לילי, מלטפת את פניו. ״היו לי חיים מלאים. במיוחד אחרי שהכרתי את אביך,״ פרד עובר להביט בתמונה שהייתה על השידה ליד מיטתה של לילי. בחורה צעירה, עם שיער אדמדם ארוך, שמחבקת בחור צעיר. ״אני

זוכרת את היום הזה,״ לילי מחייכת, לוקחת את התמונה אליה. ״זה היה היום שלאבא שלך היה האומץ להציע לי נישואים, ביום שסיימתי ללמוד בהוגוורטס.״ היא עוצמת את עינייה בחיוך, נזכרת. ״דוד אלבוס- אתה זוכר אותו, נכון?״

פרד מחייך בהנהון. ״הרווק התמידי.״

אלבוס היה היחיד שלא התחתן משלישיית האחים. ג׳יימס התחתן אחרי לילי, מביא לעולם שלושה ילדים משלו. הם הזכירו את לילי, אלבוס ואותו באופן מפתיע, רק שהיו אלו שתי בנות ובן.

״כן,״ מחייכת לילי. ״אלבוס וג׳יימס תמיד הציקו לאביכם כשלמדנו. אבל בסוף הם הבינו כמה טוב הוא עשה לי, אז הם ירדו ממנו.״ לפתע בלה נכנסת לחדר, עינייה אדומות ונפוחות. ״הו, אמא!״ היא מתיישבת בצידה השני של לילי, חוזרת לבכות. ״מתי

הפכת לכזו רגשית, יפה שלי?״ לילי לוקחת את ידה, מחייכת. ״פרדי תמיד היה התינוק שבכה, הילד הרגיש. את תמיד הזכרת את אביך בכל הקשור לרגשות.״ לילי נאנחה בחיוך. ״בעצם, חוץ מהעניים, תמיד הזכרת אותו בכל דבר.״

״אמא, הרופא אמר ש-״

״הו, אני יודעת מה הוא אמר.״ אומרת לילי בביטול. ״חודש זה הרבה מאוד זמן.״

בלה מביטה בה באומללות, כאילו לילי השתגעה. ״אני חושבת שאני אספיק לספר לכם את כל מה שרציתי בחודש הזה.״ המשיכה לילי. ״לספר לנו את מה?״ שואל פרד בבלבול. ״על החיים שלי עם אבא שלכם, על הילדות שלכם... על הכל.״ לילי

חייכה. הם הביטו בה בשתיקה. ״אני רוצה שתדעו.״ הסבירה לילי לאחר רגע. התאומים הביטו זה בזו, אותו המבט שלילי ראתה אצלם מאז ומתמיד. ״בסדר,״ בלה נאנחה לפתע. ״אבל אם זה מעייף אותך תפסיקי.״

לילי חייכה. ״הכל התחיל כשאבא שלכם הציע לי נישואים.״

״אתה מאמין שסיימתי ללמוד?״ לילי חייכה, משלבת את ידו בשלה והולכת איתו למדשאות.

״את תכעסי אם אני אגיד לך שלפעמים אני עדיין רואה אותך בתור הילדה בת הארבע עשרה שגורמת לבטן שלי להתהפך בכל פעם שהיא מביטה בי, בלי שום סיבה ברורה?״ הוא נישק את קודקודה, גורם לה להסמיק. ״אני לא אכעס,״ הבטיחה בחיוך.

״אבל אני אתהה למה אתה לא רואה אותי בתור הבחורה בת השבע עשרה ש-״

סקורפיוס מאלפוי הניח אצבע על פיה. ״לילי, אני אומנם רואה אותך ככה לפעמים, אבל זה רק בגלל שאז התחלנו לצאת. בדרך כלל אני רואה אותך כבחורה הבוגרת של היום. וזו הסיבה ש... אני רוצה לשאול משהו.״ הוא ירד על ברכו, גורם לליבה של

לילי לפעום בחוזקה. ״לילי לונה פוטר,״ הוא לוחש בקול צרוד לפתע. ״האם תעניקי לי את הכבוד העצום, ותהיי לי לאישה?״ הוא מוציא קופסת קטיפה קטנה מכיסו, פותח אותה וחושף בפני לילי טבעת כסופה עם אבן ירוקה יפיפייה. לילי מנסה להיזכר איך

לדבר. לבסוף היא מוותרת, ופשוט קופצת עליו בחיבוק. ״כן!״ היא קראה. ״כן, כן, אלף פעמים כן!״ סקורפיוס מביט בה באושר, ועונד לה את הטבעת שעברה במשפחתו במשך דורות.

״הטבעת?״ פרד קוטע את הסיפור, גורם לבלה לחבוט בו וללילי לצחקק. ״כן, יקירי, הטבעת שאבא נתן לך, ואתה נתת לארתור.״ ארתור היה הנכד הראשון של לילי וסקורפיוס, בנו של פרד. ״אני זוכרת שחשבתי שזה לא הוגן שפרד מקבל תכשיטים ואני

לא.״ צחקה בלה. ״אמא, תמשיכי.״

הם המשיכו לשבת על הדשא מחובקים, לילי בוכה לתוך צווארו של ארוסה הטרי. ״הנה את, לילי!״ נשמעה קריאה מפתיעה, ובת דודתה - רוז וויזלי, התקרבה אליהם. ״כולם מחפשים אותך, למה אתם מתבטלים פה כמו שני גלמים?״ היא קלטה את

הטבעת במבטה, מחייכת חיוך רחב. ״הגיע הזמן, סקורפיוס, לילי ברברה על זה כל כך הרבה זמן!״

לילי הסמיקה. סקורפיוס הביט בה בחיוך, עוזר לה לקום. ״הייתי צריך לגאול אותך מייסוריך, רוז,״ הוא צחק. ״לילי לא הייתה יכולה להמשיך להציק לך על זה, לא?״

רוז צחקה. ״אני אתכנן את החתונה, כמובן,״ היא אמרה, לא נותנת לזוג מקום להתנגד. ״אבל זה יבוא בזמנו, קדימה, לילי, טקס הסיום שלך מחכה!״ ובזה היא דחפה את שניהם לכיוון האולם הגדול.

״פרד, שאישתך לא תתחיל לדאוג,״ חייכה לילי. ״קדימה, תחזרו הביתה. אני אמשיך עם הסיפורים כשתחזרו מחר.״

״אני לא ממהרת לשום מקום,״ מלמלה בלה. ״קדימה, מתוקה,״ לילי ליטפה את פנייה. ״גם בעלך בטח דואג. לכו, תנוחו קצת. אני אהיה פה גם מחר, אני מבטיחה. יש לי חודש, זוכרים?״

בלה ופרד נאנחו, נפרדים מאימם העקשנית-משהו.

		הפרק הבא