רוזמרין

היי לכם :)

ברוכים הבאים לעוד פאנפיק שלי, בשם רוזמרין <3

מקווה שתאהבו אותו ^^

_______

רוזמרין תמיד הייתה 'הילדה של השכנים' בעיני משפחת דרסלי והארי פוטר.
היא הייתה הילדה הקטנה עם השיער הזהוב שתמיד נאסף בשתי צמות ארוכות. הילדה עם העיניים הירוקות והבהירות שהסתתרו מאחורי משקפיים עגולים, בדיוק כמו המשקפיים של הארי.
רוזמרין הייתה שונה משאר דיירי דרך פריווט וההפך המוחלט מהורייה המבוגרים, ששיערם השחור היה מלא בקצוות אפורות, ועיניהם החומות היו מלאות בקרירות כלפיי כולם מלבד אל רוזמרין עצמה.
הארי בן התישע הביט בחלון הגדול של הדרסלים, נושם עמוק ונאנח, בוחן את רוזמרין ששיחקה בחוץ עם דלגיות מוזרות... הוא עוד זכר משום מה את הפעם הראשונה שבה ראה אותה...
___
היה זה שבוע לאחר יום הולדתו השישי, כשהעונש הנוכחי שלו נגמר והוא הורשה לצאת מהחדר שלו, ממתחת למדרגות.
הוא נעמד על קצות אצבעותיו ליד החלון הגדול שבסלון המסודר, מציץ על השכנים שהשקו את המדשאות שלהם, גזמו צמחים קוצניים והתלוננו על החום. בקיצור- עוד יום חם בדרך פריוויט.
הארי נאנח ועמד להסתובב חזרה לחדרו כשקול משאית קטע את השקט שבמקום. הוא חזר במהירות לעבר החלון כששמע את צעדיו של בן דודו השמן, דאדלי, שהתקרב במהירות הגדולה ביותר שרגליו יכלו לשאת אותו.
לאחר כמה שניות דאדלי נכנס לסלון והלך לעבר החלון, דוחף את הארי בגסות כדי לראות על מה המהומה.
המהומה הסתברה כמשאית הובלות שנעצרה מול הבית ממול, כך לפחות הארי ראה כשהציץ דרך ההחלק הקטנטן שהשאיר לו בן דודו.
"אמא אמרה לי שיבואו שכנים חדשים!" דאדלי ניפח את חזהו בגאווה ואמר להארי, שהביט בו בהרמת גבה.
בימים האחרונים דאדלי הסתובב בחזה מנופח ונראה יותר מתמיד כגירסה מוקטנת של אביו. הארי קלט שיש משהו מוזר בהתנהגות שלו... כנראה זאת הייתה הסיבה - הוא ידע על השכנים לפני הארי והעובדה הזאת מילאה את בן דודו באושר מרושע של ילד בן שש.
מתוך המשאית יצא אדם כבן חמישים, עם שיער שחור שבו היו שזורות כמה שיערות אפורות ועיניו חומות וקרירות למראה. הוא הביט סביבו בשקט והלך לאחורי המשאית בשביל להתחיל לפרוק.
בינתיים הדלת השניה של המשאית נפתחה ואישה שחורת שיער לבושה בשמלה כחולה ירדה מהמשאית, על ידיה הייתה ילדה בת שש לבושה בשמלה לבנה שהביטה בסקרנות בכל מה שזז וגם במה שלא. שיערה הזהוב היה כמעט לבן וכך גם עינייה הירוקות שנצצו בהתרגשות- ההפך משני המבוגרים הקרירים.
פתאום הילדה היסתכלה לכיוון החלון שממנו הביטו הארי ודאדלי. היא חייכה ונופפה אליהם בידה הקטנה כשאימה נכנסה פנימה, עדיין מחזיקה אותה ומסדרת את שמלתה הלבנה של הילדה.
כשדלת הבית ממול נסגרה רק הגבר נשאר בחוץ, פורק את הדברים.
"הם מוזרים" החליט דאדלי, מחכה את קולו של אביו כשהיה מחליט דברים.
הארי לא ענה לו ודאדלי יצא החוצה בצעדים כבדים.
לבסוף כשנשאר לבדו, הארי עלה על אחד הכיסאות והביט בבית ממול, רעשים של גרירה נשמעו ממנו, רעשים של גרירה ודיבורים.
בתוך הבית ממול הרעשים המשיכו להישמע, ומדי מעם יצא הגבר והוציא עוד רהיט מהמשאית הגדולה.
הארי היה מסוקרן לדעת למה האיש סחב באיטיות מן ארון גדול חום שרעשים נשמעו ממנו... אך לא יכל לחשוב על זה יותר מדי בגלל שראה עין מציצה מהחלון של הבית שלהם.
הוא הביט בחלון וראה את שיערה של הילדה הקטנה, מבצבץ מהחלון כשהיא התחבאה במהירות, או נמשכה מהחלון... הארי לא היה בטוח כל כך.
לבסוף השעון בסלון צלצל חמש והארי ירד מהכיסא במהירות, הולך למטבח להתחיל להכין את התה לשעת התה. הוא לא רצה להענש שוב.
___
הארי התנער פתאום, חוזר להווה ולמצב הנוכחי שלו, הוא מעולם לא דיבר עם רוזמרין. שלוש שנים חלפו והם לא החליפו מילה אחת.
הוא רצה מאוד לשמוע את הקול שלה, לראות אם הצבע של עינייה הוא עדיין ירוק בהיר או שהוא נהיה יותר כהה...
הוא נאנח בשקט, מרגיש ממש מוזר. במיוחד כשנזכר בארון המרשרש שאביה של רוזמרין סחב באותו היום.
פתאום נשמע צלצול פעמון מהמטבח, הארי התרחק מהחלון ורץ להוציא את העוגה מהתנור.
אחרי הכל, היום זה יום הולדתו התשיעי של דאדלי... ולו אסור להרוס אותו.
כשהוציא את העוגה הכבדה מהתנור הוא הביט בה בדקדקנות, בודק שהיא כמו שדודה פטוניה אמרה לו. לבסוף הוא הניח אותה על השולחן בזהירות, מרגיש מוקל על כך שמשימה אחת הסתיימה.
הוא נשם עמוק והלך למקרר בשביל להוציא את קרם העוגה שהכין שעתיים לפני, חתיכה קטנה של קרם יצאה מהקערה והארי לקח אותה במהירות, טועם אותה. הקרם הטעים קירר את לשונו החמה, כמעט כל היום הוא לא הספיק לאכול משהו כי היה שקוע בלארגן את האוכל והבית למסיבה של דאדלי.
הוא הוציא את הצלחת המיוחדת לעוגות והניח אותה בסלון, על מפת השולחן הירוקה. לאחר מכן רץ למטבח והרים את העוגה הגדולה בזהירות והלך בחזרה לעבר הסלון באיטיות הפעם, נזהר שלא להפיל את העוגה הענקית. הוא ידע מה יקרה לו אם הוא יפיל את העוגה. הוא העדיף שזה לא יקרה בחיים.
אחרי שהניח את העוגה על המעמד חזר למטבח והביא את קרם העוגה, מורח על העוגה החמה בזהירות ומניח את הדובדבנים. כשסיים התיישב על הכיסא וליקק את הקרם שנשאר בקערה הגדולה, אמנם לא נשאר הרבה אבל זה היה מספיק בשבילו. כשהקרם נגמר הוא החזיר את הקערה למטבח ושטף אותה בכיור, מנקה את השיש ומחזיר את הכל למקום.
לבסוף הוא חזר לסלון, מביט בעוגה שהכין. כשנזכר בעוד זיכרון עם רוזמרין. היה זה ביום ההולדת השביעי שלה. שנה אחרי שהם הגיעו לשכונה של הארי.
___
"פוטר!" דוד וורנון צעק עליו מהסלון "בוא לפה עכשיו!"
הארי יצא באיטיות מהארון שמתחת למדרגות והלך אליו, מסדר את משקפיו על אפו "כן דוד וורנון?" הוא שאל בחשש קל, לא יודע מה קורה אבל הייתה לו הרגשה שהוא עומד להענש.
"דודתך, בן דודך ואני הולכים למשפחה ממול." הוא אמר בחיוך מרוצה "הוזמנו ליום ההולדת של הילדה שלהם, אתה בא איתנו."
"באמת?" שאל הארי בהפתעה, בדרך כלל פשוט היו משאירים אותו להיות עם השכנה פיג המגעילה, הוא לא רצה לראות את החתולים שלה שוב...
הדוד ורנון הנהן "מסתבר שהילדה הזאת ראתה אותך והיא רוצה שתבוא... ילדה מוזרה."
הארי הרגיש שליבו מתחיל לפעום בהתרגשות, הוא חייך חיוך קטן, כמעט לא מצליח להחזיק את עצמו במקום אחד.
"תלבש את זה." זרק עליו הדוד וורנון חולצה ומכנסיים שהיו שתי מידות גדולות משלו... הדבר הראשון שלא עבר דרך דאדלי קודם. הארי נגע בבגדים בשקט, קופא במקומו.
"למה אתה מחכה?" שאל וורנון בכעס "תלך ללבוש את זה לפני שאני אתחרט ואשאיר אותך אצל גברת פיג', או יותר גרוע- אנעל אותך בארון."
לפני שהוא סיים את המשפט הארי נעלם בארון שלו, לובש את הבגדים בהרגשה מוזרה כל כך... הוא ידע שהדוד שלו הביא את הבגדים בשביל שלא ידעו שלהארי אין בגדים משלו אבל עדיין, זה היה יותר נוח בשבילו. כנראה זה לא יקרה עוד פעם אחת...
"אתה מוכן פוטר?!" הוא שמע את וורנון אחרי כמה דקות, הוא לבש את החולצה ונשם עמוק, יוצא החוצה מהארון וכמעט נתקל בדודו העצבני- שכבר היה מוכן.
הארי הנהן בשקט ועקב אחרי דודו אל הסלון, שם דודתו ובן דודו כבר היו. בן דודו דאדלי לבש מן... בגד ורוד שגרם לו להיראות כמו בלון נפוח. לקח להארי כל הכוח הנפשי בשביל לא ליפול על הרצפה בצחוק, הוא הרגיש שהוא שובר שתי צלעות בדרך.
"אנחנו יוצאים." אמרה הדודה בכיווץ שפתיים בזמן שהלכו החוצה באיטיות לעבר הבית ממול, שסרטים אדומים וזהובים היו תלויים כקישוט. "הם מוזרים." החליט דאדלי, שהתנגד לנסיונות אימו להלביש לו כובע ורוד מגעיל.
"אני מסכים איתך בן." אמר דוד וורנון בשקט, כשהם הגיעו לחצר של האלפרסונים הארי ראה את רוזמרין יוצאת החוצה בהתרגשות, אחריה יצאה אימה במהירות, תופסת אותה לפני שהגיעה לכביש.
"שלא תעזי לברוח לי," היא אמרה בחיוך שאף אחד מהדארסלים או הארי ראה מאז שהמשפחה הגיעו "מסוכן בחוץ."
"כן אמא," רוזמרין אמרה בחיוך, קולה הדקיק גרם להארי לבחון אותה בסקרנות ילדותית במקצת "אני יודעת."
היא חיבקה את אימה ואז ירדה ממנה, מביטה בדארסלים, שיערה הזהוב היה אסוף עכשיו בשתי צמות קשורות בסרטים אדומים- כמו בפעם הראשונה שהארי ראה אותה. "שלום," היא אמרה להם בחיוך ואז הביטה בהארי "אני רוזמרין."
"וורנון דארסלי," דוד וורנון אמר לאימה של רוזמרין, מושיט את ידו ברוב כבוד ללחיצה.
"נעים להכיר וורנון," היא אמרה בחיוך, אך לא לוחצת את ידו "אני אריאנה, אתם מוזמנים להיכנס פנימה ולהנות מהקפה והעוגה, שני הילדים שלכם יכולים לשחק עם רוזמרין בגינה שלנו."
"הוא לא הבן שלנו," אמרה פטוניה במהירות, מביטה בהארי "הוא אחיין שלנו ו-"
"ובכל זאת הוא יוכל לשחק איתם." אמרה אריאנה, עדיין מחייכת "אחרי הכל- הוא עדיין ילד."
פטונייה הנהנה בשקט והביטה בהארי, כמו וורנון- שהביט בו באזהרה. הארי ידע שאם יקרה משהו מוזר זה יהיה באשמתו. והוא יענש.
אחרי כמה דקות דוד וורנון ופטוניה נכנסו עם אריאנה, משאירים את הארי ודאדלי עם רוזמרין. היא הביטה בשניהם ובאה לומר משהו כשילדה נוספת יצאה החוצה במהירות "רוזי!" היא קראה בהתלהבות, מושכת את ידה "אנחנו באמצע המשחק!" היא משכה אותה פנימה. "בואו!" היא צעקה אל שני הבנים בחיוך ונכנסה אחרי החברה שלה.
"יש לה כינים על בטוח." דאדלי אמר אחרי כמה דקות של שקט "אני לא הולך אליהן, יש לבנות כינים."
הארי נאנח בשקט בזמן שדאדלי נכנס לבית, הוא נכנס אחריו ואז הלך לעבר החצר, מתיישב מעט רחוק מכולם ופשוט מביט בהם. רוזמרין שיחקה עם החברות שלה- חברות שהארי לא ראה בשכונה אז שיער שהן חברות שלה מהמקום ממנו היא הגיעה. אחרי כמה זמן החברות הלכו ורוזמרין והארי נכנסו פנימה.
רוזמרין הלכה לחדר שלה והארי התיישב עם הדודים שלו, שאכלו עוגה, מדברים עם אריאנה ואביה של רוזמרין בשקט. אריאנה הביאה להארי חתיכת עוגה ומיץ, הוא הביט בה בהפתעה ואז לקח את החתיכה, אוכל אותה באיטיות כשנשמע פיצוץ מתוך החדר של רוזמרין.
"מה זה היה?" דוד וורנון קפץ בהפתעה והביט בהארי בלי לחשוב, הארי הביט בו בשקט, לא אומר כלום.
"אני כבר חוזרת," אריאנה אמרה בחיוך קטן, מעט לחוץ. היא נעמדה והלכה לחדר. הארי נעמד והלך, מציץ על החדר בשקט.
"רוזמרין!" הוא שמע את אריאנה גוערת בה "מה אמרתי לך? לא נוגעים בשרביט של אבא!"
"אבל אמא... אני אוהבת את זה." רוזמרין אמרה בחיוך משועשע "תראי! השיער שלי ורוד!" כמו שהיא אמרה- השיער שלה היה ורוד נוצץ שגרם להארי כמעט להסתנוור.
אריאנה נאנחה בשקט ולקחה מקל עץ מידה, מכוונת אותו לראשה של רוזמרין, אך באותה שניה הארי לא יכל לראות מה קורה כי דודיו קראו לו.
הוא נאנח וחזר לשבת לידם, שומע את דודו ממלמל על כמה הם מוזרים.
אחרי כמה דקות אריאנה חזרה עם רוזמרין, ששיערה חזר להיות זהוב כמו תמיד "אני חושבת שעדיף שנסיים." היא אמרה בעדינות.
"אני מסכים." אמר דוד וורנון ונעמד "היה נעים להכיר." הוא יצא החוצה ואחריו דאדלי ופטוניה. הארי הביט בהם ויצא גם הוא. למרות שהיה מבולבל מאוד ממה שראה.
____

הארי התעורר מהרהוריו בהקיץ כששמע את דלת הבית נפתחת, הוא נעמד במהירות וסידר את הפרטים האחרונים לפני שדוד וורנון נכנס פנימה, מביט בעוגה ואז מחייך "סוף סוף אתה עושה משהו טוב." הוא אמר ואז הביט בשיערו של הארי "תעביר מסרק בדבר הזה!" הוא הוסיף "מחר לוקחים אותך לספר."
הארי נאנח בשקט ויצא מהחדר, הולך לחדר שלו שמתחת למדרגות והתיישב במיטה שלו, לוקח את המברשת ומנסה להעביר אותו בשיערו- ללא הצלחה. אחרי כמה זמן הוא נקרא למטבח, שם דודיו עברו איתו על הכללים הרגילים, שהיו לא להיראות ולא להישמע ולהישאר בחדר שמתחת למדרגות. הוא נשם עמוק ונאנח, חוזר לחדר שלו עם צלחת אוכל שדודתו הביאה לו.
במהלך הזמן הוא שמע את דודיו מדברים עם אחרים וחשב לעצמו... עד כמה הוא רוצה לראות את רוזמרין, שיכולה אולי להבין אותו. עם הדברים המוזרים שקרו לה. הוא זכר עוד מקרים אבל שני אלו היו המרכזיים... מה שהוא לא ידע זה העובדה שהוא עומד לפגוש את רוזמרין בקרוב. בקרוב מאוד.

		הפרק הבא