ליכטנשטיין מתחמקת מאסיפה בדרכים יצירתיות

ויתור זכויות יוצרים: הטאליה והמשפחה המקסימה (שוויץ ואחותו המאומצת לילי) וגם גרמניה,  שייכים להימארויה הידקאז - סאמה(Himaruya Hidekaz), אין לי בעלות על שום דבר.

________________________________________________________________________________________________________________________________

"אוני-סאן?" הקול המתוק והרך קטע את שוויץ מהרהוריו. "מה יש, לילי?" הרים אליה מבט. 

"אתה..." עיניה היו מודאגות. "האם- האם אוני-סאן בטוח שאני צריכה לבוא איתו אל האסיפה מחר?"

שוויץ הניח בצד את העיתון שלו. "מה הבעיה? גם אוקראינה ובלארוס יהיו שם יחד עם בלגיה. הונגריה הבטיחה להכין גולש לארוחת הערב."

"אבל... אני יודעת שאוני-סאן יהיה עסוק, ואני לא רוצה להפריע לו, כי ארגיש בודדה בכל מקרה בלעדיו."

זה בגלל השיער שלה, הוא היה בטוח. בפעם האחרונה עוד היו לה צמות ארוכות, ואז... אנשים החלו לחשוב שהיא אחיו הקטן.

'אמרתי לה אינספור פעמים לא לגעת בשיער', חשב שוויץ במורת רוח.  "את באה לאסיפה הזאת." קבע כעובדה.

ליכטנשטיין העוותה את פניה בעלבון. "אם זה מה שני-סאן אומר"

היא הביטה לעבר החלון וראתה טיפות צפופות, מיליוני טיפות. סופת חורף קלה החלה. "יורד גשם!" לילי רצה אל הדלת ויצאה לחצר.

שוויץ המודאג מיהר אל החלון וראה אותה רוקדת ומסתחררת סביב עצמה. "לפחות תלבשי משהו חם!" פתח את הדלת וקרא לעברה, אבל לילי הייתה עסוקה ומאושרת, ולא שמעה לדבריו.

מאוחר יותר אותו הערב, כאשר ישבה ליד האח עם שמיכה ועם ספל שוקו בידה, נרגע שוויץ סוף-סוף.

הוא פתר תשחצים בשלווה, רגליו מופנות אל עבר הלהבות המרצדות. לאחר מה שנדמה כמחשבה מעמיקה, החל לרשום בקצב מעורר תהיה.

לילי הניחה את כוס השוקו בצד ועצמה את עיניה. שוויץ הרים מבט תוהה. "מה קרה?"

"הראש כואב, ני-סאן. אני חושבת שאפרוש לישון מוקדם מהרגיל." ובחיוך קטן היא קמה ויצאה את החדר. שוויץ חזר אל התשחץ וסיים לרשום את מה שהתחיל.

הוא הרחיק את העיתון ממנו כדי לתפוס נקודת מבט טובה יותר. כל האנשים בתמונות נראו לפתע בעלי גבות מחוברות, ונשאו בגאווה שפמים מפוארים.

שוויץ הנהן בפרצוף רציני, מרוצה מהעבדה היסודית שביצע. הוא קיפל את העיתון והניחו בצד. אחר אסף את השמיכה של ליכטנשטיין ואת הכוס המלאה, ועזב את הטרקלין החמים, סוגר את הדלת אחריו.

בוקר יום האסיפה הגיע, ושוויץ לבש את הסינר הורוד שלילי תפרה במיוחד בשבילו.

הוא בדיוק קצץ ירקות לסלט ועמד לטגן ביצים, כאשר הבחין שלילי עוד לא יצאה מחדרה.  שוויץ מיהר להכין את האוכל וסידר אותו יפה על המגשים. 

הוא הרים בזהירות את שניהם וצעד בהחלטיות לעבר חדרה של ליכטנשטיין. כשהגיע לפתח דלתה, דפק בעדינות ושמע את קולה הדק קורא "יבוא".

שוויץ נכנס לחדר בפנים אטומות, מניח את המגש לצד מיטתה. הוא קירב אל המיטה כיסא והתיישב. לילי הרימה אליו מבט תוהה. "מה קרה, ני-סאן?" שוויץ אחז במזלג ותקף את הסלט שלו.

"ראיתי שלא יצאת, אז הבאתי את האוכל לכאן. היום נאכל בחדר הזה." מבטו היה קבור עמוק בצלחת.  לילי אחזה גם היא במזלג והחלה לאכול בשקט.

כעבור כמה דקות טעונות היא פנתה אל שוויץ. "אני חושבת שאני לא מרגישה טוב, אוני-סאן. אולי לא כדאי שאלך לאסיפה הגדולה?"     

שוויץ הביט בה מזווית העין. הריצה בגשם אתמול... הוא נאנח. הוא צריך להשגיח על אחותו הצעירה המאומצת בשבע עיניים. "קומי ותתלבשי. אני צריך עזרה בניקיון הבית."

לילי נאנחה כששמעה את הסירוב האילם לרצונה בקולו. "כן, אוני-סאן." אמרה בחיוך.

לאחר שהתארגנה, הצטרפה אליו במטבח. הוא שטף כלים והיא הייתה אמורה לעזור לו לנגב.

מבטו הקשה של שוויץ התמקד בכלים הרטובים, ולילי נאנחה. למרות שהייתה חייבת להתלוות לאחיה אל האסיפה, היא הרגישה נורא למדי.

נראה שלא הייתה צריכה לצאת לשחק בגשם. ראשה פעם בכאב וגרונה צרב. היה לה חם מהרגיל. כאשר ניגבה את הצלחת המעוטרת של שוויץ, תקפה אותה סחרחורת.

לא, למרות שהיא מעריצה את ני-סאן שוויץ, היא לא תוכל ללכת איתו לאסיפה הגדולה. לילי הניחה את הצלחת על השיש המבריק, מחשש שתיפול ותישבר.

"ני-סאן..." מלמלה. שוויץ הרים את מבטו מספל התה שקרצף במרץ. לילי הרגישה שלחייה מאדימות ומצחה בוער. "לילי... מה קרה?" שוויץ נראה מוטרד במקצת.

"אוני-סאן, אני לא..." החדר הסתחרר הרבה יותר מדי.

שוויץ תפס את ליכטנשטיין לפני שצנחה על הרצפה. הוא היה המום ומבוהל. היא לא צחקה, אם כך.

"תודה רבה!" חייכה לילי ולקחה את ספל התה שהגיש לה שוויץ. "את בטוחה שאת בסדר?" שאל שוויץ, עדיין לחוץ.

ליכטנשטיין שכבה כעת במיטתה וחייכה אל אחיה המאמץ.  "אוני-סאן, אני בסדר. אתה יכול ללכת לאסיפה בלעדיי." נראה ששוויץ התרצה. 

הוא רשם מספר טלפון על פיסת נייר. "זה הטלפון של צרפת. האסיפה אצלו.  אם קורה משהו, תתקשרי. בכל מקרה אשלח מישהו לשמור עלייך."

שוויץ הביט לעבר לילי וראה שעיניה כבר עצומות ונשימתה יציבה. הוא יצא וסגר את הדלת.

גרמניה נכנס אל הבית המסודר, זועם על כך שנגרר מהאסיפה בשביל לשמרטף על נערה צעירה. אך כאשר נכנס לחדרה של ליכטנשטיין התרככו פניו והוא נרגע.

גרמניה באמת התגעגע אל הקטנה הזאת.  הוא ראה מגש ארוחת בוקר חצי אכול והצד חולה הניקיון שלו התעורר. הוא ניקה את כל החדר ניקיון יסודי.

כשגמר, ליכטנשטיין כבר התעוררה. "דוד גרמניה!"  קראה בשמחה בקולה הדק העדין. "מה אתה עושה כאן, אתה לא אמור להנהיג את האסיפה?"

גרמניה מלמל משהו על פרוסיה שמחליף אותו, ואז שאל את לילי מה קרה. "שפעת. חשבתי שאוני-סאן אמר לך..." גרמניה מלמל התנצלות מבולבלת ויצא מהחדר כדי לתת ללילי לנוח.

בשעה שאף אחד לא ראה, הוא קרצף את כל הבית ביסודיות.

************

הפרק הבא יהיה אומקה *omake*  חמדמד ביותר.

		הפרק הבא