ההתערבות

ויתור זכויות יוצרים: הטאליה וכל דמויותה למיניהן, בעיקר דנמרק וגרמניה, קצת איטליה ועוד כמה שמוזכרים, שייכים להימארויה הידקאז - סאמה(Himaruya Hidekaz), אין לי בעלות על שום דבר.

"האא... מי רוצה להתערב איתי?".

"דנמרק, אתה שיכור...".

"אני?! אני לא שיכור, אני רק נוטה קלות ימינה, קדימה, התערבויות!".

"אתה שוב רוצה להפסיד את כריסטיאניה ובורנהולם כמו בפעם שעברה?".

"לאאא, אני לא אפסיד! אתם רק מפחדים להתערב עם המלך של סקנדינביה! תודו!!!".

"דנמרק, לך מפה.".

"אוף, נורווגיה, זה ממש לא נחמד מצידך! טוב, אם אני לא רצוי פה, אני אלך להתערב עם אנשים אחרים, פחדנים!".

דנמרק קם מכיסאו, כוס הבירה נופלת על שתי אצבעותיו באופן מסוכן, והוא התנדנד בפאב בו שתה עם חבריו הנורדים. הוא צריך למצוא מישהו שיסכים להתערב איתו, לשבת ליד נורווגיה אדיש, שבדיה מפחיד, ופינלנד לא שיכור כי שבדיה לא הרשה לו, לא היה כיף גדול.

כן, הם רק מפחדים מהמלך של סקנדינביה, אין שום תירוץ אחר.

הוא הופתע לראות גרמניה עצבני אחד יושב בפינה אפלולית בפאב, אבל אחרי כמה דקות של שתייה, ואלכוהול שזרם למוחו, זה נראה לו הגיוני. כבתור השכן של גרמניה, גם אם הגבול שחלקו לא היה גדול במיוחד, הוא ידע שהגרמני אהב לשתות כשמישהו מעצבן אותו. לרוב פרוסיה, או איטליה.

אולי גרמניה יסכים להתערב איתו? הא, הגיוני מאוד! לגרמני יש אגו, והוא לא פחדן!

הוא שתה את שארית הבירה מהכוס שלו, וקיפצץ לכיוון גרמניה, שרטן ודיבר לעצמו בגרמנית.

"גרמניההה!" הוא אמר בקול רם מדי, וכמה אנשים הביטו בו עם גבה מורמת. כנראה בגלל השיער שלו, שנגד כל חוק פיזיקה אפשרי.

גרמניה הופתע לשמוע את הקול של דנמרק. הוא רצה לדפוק את הראש בשולחן, אבל הוא לא היה כל כך צלול, אז זאת לא אופציה טובה. הוא התפשר על כיווץ גבות ובהייה אינטנסיבית בדני שהצליח להסתובב על רגל אחת למרות שהוא נראה (והריח) כמו שיכור. אבל גרמניה הוא לא שבדיה, אז זה לא עבד לו. דנמרק פשוט התיישב, או יותר נכון – התרווח, על המושב שלידו, ותלה את ידו על כתפיו של גרמניה.

"מה אתה עושה פה?".

"שותה.".

"האהאהא, כן! אני יכול לראות את זה! רוצה להתערב?".

"להתערב...?".

"כן! התערבות!".

"למה שאני אתערב איתך...?" גרמניה לא היה במצב רוח טוב. פרוסיה הציע להוציא את הכלבים שלו, שזה היה דבר מדהים בפני עצמו, אבל כמובן, משהו היה חייב להשתבש, והוא רצה להרוג את אחיו כשהוא גילה שזה חזר עם כלב אחד פחות. אבל פרוסיה הצליח לברוח למרתף, ולהסתגר שם. הסיכוי להוציא אותו ולנאום לו נאום שגרמניה עבד עליו במשך חצי שעה היה שקול לאפס. במקום זאת, הוא החליט שלשתות זה רעיון טוב. אם פרוסיה לא היה גומר את הבירה שלו לפני יומיים.

דנמרק השתהה מעט, ואימץ את זכרונו, המילים היו קצת משובשות, אבל זה לא היה כי הוא שיכור.

"כי אתה לא פחדן!".

'לעזאזל!' גרמניה חשב, וחרק בשיניו. 'זאת תחרות של אגו! אני לא אסכים לצאת פחדן!'.

אולי האלכוהול השפיע עליו יותר מדי, אבל גרמניה הסכים להתערבויות.

במהרה, שניהם הפסידו והחזירו כספים, עד שהגיעו למצב שבו לא הרוויחו כלום.

"אולי נתערב על דברים מעניינים יותר?".

"כמו...?".

"אני מוכן להתערב על הגרזן שלי!" דנמרק הוציא את גרזנו, והניח אותו על השולחן. גרמניה תהה מאיפה הגרזן הופיע פתאום, ושאר הלקוחות בפאב הביטו בפחד על הדני שהטיח את הגרזן ביתר התלהבות.

"אוקיי! אז אני אתערב על ה... בוקסר הורודים שאיטליה הביא לי!" גרמניה שלף מכיסו פריט לבוש ורדרד בהיר.

"מוסכם!" עכשיו הדני צעק בקול, והם לחצו ידיים.

"אני מתערב שבחמש הדקות הקרובות כוס כלשהי תיפול!" גרמניה הציע משהו שנשמע לו הגיוני, פאב מלא באנשים שיכורים שמחזיקים כוסות שוטים קטנות של וודקה, בקושי. יכול להיות שאפילו דנמרק עצמו יפיל את כוס הבירה שלו, שכרגע ניצבה על קצה ראשו, כמעט מחליקה משם, מחליפה את הכובע הקטן והקבוע שלו.

"אז אני מתערב ש... אמ... מישהו ישפוך על מישהו משקה אלכוהולי בחמש הדקות הקרובות!" גם דנמרק היה הגיוני, בהתחשב למצבו.

"חמש הדקות מתחילות מ..." גרמניה הרים את ידו, והביט על שעונו. "עכשיו.".

השניות עברו מהר, ודקה אחת עברה. דנמרק הביט על חשודים אופציונליים לטעות. אחד כמעט הפיל את כוסו, אבל הוא הצליח לתפוס אותה לפני שהחליקה מידו, לא רע. הוא גם ראה אדם שכוסו נטתה על השולחן, ומעט מהוויסקי שבה נשפך על השולחן, אבל הברמנים לא היו בסביבה אפילו.

גרמניה הזיז את עיניו במהירות מהשעון אל הפאב. שתי דקות וחצי עברו להן, חצי מהזמן, ואף אדם לא טעה. זה נדמה שהמצב בפאב רק משתפר. כל השיכורים יצאו מהדלתות, ואלו שנשארו אחזו בכוסותיהם בחוזקה, לא מותירים להם לנטות ולשפוך מהמשקה החריף שבהן.

"שלוש דקות וחצי עברו..." גרמניה הודיע, ושניהם נאנחו.

ושום דבר לא קרה. עד לעשרים השניות האחרונות, שעמום גמור. בעשרים השניות האחרונות, הם כבר התייאשו. משום מה, הלקוחות בפאב כבר לא היו כל כך שיכורים, וזה היה ערב נהדר לבעלי הפאב, שסוף סוף עברו כמה דקות בלי שכוס תישבר או שאלכוהול יישפך.

"עוד חמש שניות..." הפעם גרמניה אמר בטון אדיש. הם לא חיכו שהשניות יעברו, והחליפו את החפצים המעורבים בהתערבות.

דנמרק משך את כתפיו כשקיבל את הבוקסר הורודים מידיו של גרמניה, וגרמניה התאמץ להרים את הגרזן (מי ידע שהוא כזה כבד?).

גרמניה נאנח כאשר הטלפון שלו צלצל. הוא הסיט את מבטו מהניירת שעליה עבד, והביט אל הטלפון המצלצל. בזווית עיניו הוא היה יכול לראות את הגרזן שבו זכה בהתערבות לפני כמה ימים. הוא לא ידע היכן יניח אותו, וזה בהחלט היה צריך להיות מקום רחוק מספיק מאחיו.

בפעם הקודמת שפרוסיה השיג גרזן (ספרד...) זה נגמר רע, וגרמניה כבר כועס עליו ממילא. הוא מצא את ברליץ בסופו של דבר, אבל זה עדיין לא הפחית מכעסו. איך הוא גרם לכלב הנאמן שלו להיעלם? גרמניה תמיד שחרר את ברליץ בפארקים שבהם זה היה מותר, וברליץ תמיד היה חוזר.

ברגע האחרון, הוא הרים את שפופרת הטלפון.

"האלו," הוא ניסה לומר, אבל נקטע על ידי איטלקי מסויים.

"וההה~ דויטסו דויטסו!".

הוא לא היה בטוח אם זה היה הטון הבכייני של "תקפו אותי, בוא להציל אותי!", או הטון השמח של "רומאנו ואני הכנו פיצה ענקית ושברנו שיא גינס!". כבתור הבנאדם הפסימי והספקן שהוא היה, הוא בחר ללכת עם הראשון.

"מה קרה הפעם? בבקשה, תגיד לי שלא עצבנת את רוסיה...".

"והה~? מה פתאום! פשוט חשבתי שנעשה מסיבת פיג'מות ביום ראשון!".

"מ...מה? למה? אני עסוק, אתה יודע... אם יש לך זמן למסיבות כאלו, למה שלא תת-".

"מעולה! אז המסיבה תהיה בבית שלי!".

"איטליה...".

"הא, אל תשכח להביא את הבוקסר הורודים שנתתי לך במתנה!".

"הבוקסר הורודים...?".

"כן, הסמל לחברותינו הנצחית שתימשך לעד! צ'או!".

"או." גרמניה אמר בקול, עדיין אוחז בשפופרת הטלפון, שממנה נשמעו צלילי "טווווו טוווווו".

הוא הביט אל הגרזן שעמד בפינת משרדו. הגרזן שהחליף בבוקסר הורודים שאיטליה נתן לו כבתור סמל לחברותם הנצחית שתימשך לעד. איטליה ציפה לראות את הבוקסר האלו, הבוקסר שהוא הפסיד בהתערבות. אלו שאצל דנמרק, ואלוהים יודע מה הולך איתם.

לעזאזל.

הוא היה יכול לדמיין את איטליה מביט בו באכזבה, הבעה שמעולם לא ראה על פרצופו של איטליה. לא משנה כמה אדיש הוא ניסה להיות, כן היה אכפת לו מאיטליה, קצת. רק קצת. ממש קצת.

אז הוא צריך להתקשר לדנמרק מיד, ולבקש ממנו את הבוקסר הורודים. היום כבר יום חמישי, והוא יודע שהדני חוגג בסופי שבוע, הוא קצת מפחד לפגוש דנמרק שיכור שמשדל אנשים לשתות איתו.

הוא יבקש שדנמרק ישאיל לו את הבוקסר ללילה אחד, זה מספיק. מי יודע, אולי יוכל להתחלף, וכך יקבל את הבוקסר הורודים שלו בחזרה. לא שהוא מתגעגע אליהם. בהחלט לא. הוא מכבס אותם ידני רק כי אם ישים אותם בכביסה הצבע הורדרד ידהה, והם גם לא יהיו נעימים.

אוקיי, אולי הוא אוהב אותם קצת.

הוא התחיל לסובב את החוגה, אבל נעצר במספר האחרון.

"על מי אני עובד? זה דנמרק! הוא בחיים לא יחזיר לי את הבוקסר הורודים... אני אצטרך להשיג אותם לבד...".

דנמרק הביט על הבוקסר הורודים שנחו על מיטתו בחוסר עניין. הוא היה משועמם. מאוד משועמם.

נורווגיה גירש אותו מהבית שלו, ואיסלנד אפילו לא פתח את הדלת. הוא לא חשב לנסות אצל שבדיה ופינלנד, למרות שהוא ראה את סילנד בקצה הרחוב, אוחז במשהו שדמה באופן מאוד מטריד לרובוטריק.

הבית שלו נהיה כל כך שקט, כל כך ריק, והוא מרגיש כמו הבית שלו. אחרי שהאחים שלו עזבו את הבית, כל כך אחד לדרכו שלו, הוא מצא את עצמו מתרפק על זכרונות העבר, ומבקש לחזור אליהם. כמה הוא מתגעגע לתקופה בה היה ויקינג, התקופה בה בילה עם אחיו הצעירים. בתחילה, היה חושב על כל הדברים שהיה מתקן, אך זה היה כאשר נורווגיה ואיסלנד עוד היו בבית, כעת הוא רק חי אותם מחדש.

הוא זקן ובודד, כך גיחך לעצמו, והוא מתגעגע לגרזן שלו. הוא יפסיק להשתכר, כי הגרזן שלו היה סמל לעוצמה מהתקופות הטובות יותר. הוא בהחלט לא צריך להתערב על דברים כאלו.

הוא נגע בבוקסר, ובמהרה הזיז את ידו ועיקם את אפו. מה אם גרמניה לבש אותם, או משהו כזה? מה אם הוא לא כיבס אותם?

ברתיעה, הוא זרק את הבוקסר מתחת למיטה, ליד כל הבגדים האחרים שלא טרח לסדר. זה לא שהוא לא מסודר, הוא אוהב לעשות את הכביסה שלו, והוא אוהב לקפל אותה, אבל מתחת למיטה שלו יש עולם אחר לגמרי, שנמצא שם עוד מהמאה ה-18, הוא קצת מפחד להזיז אותו.

אז מה עכשיו?

הוא זרק את עצמו על המיטה, והתכרבל בשמיכה העבה. החימום פועל כרגיל, אבל זה עדיין נעים. יש לו שתי אופציות, ללכת להשתכר, אבל בלי הכובע, הוא לא רוצה לאבד את המתנה מנורווגיה, טיפשית ככל שתהיה, או להחזיר את הגרזן שלו מהבית של גרמניה.

כי די ברור שגרמניה לא ייתן לו את הגרזן ככה סתם, שניהם גברים עם אגו.

הוא קם מהמיטה באנחה, ולבש את המעיל השחור שלו, מכפתר את הכפתורים באיטיות, ומביט מהחלון תוך כדי. יורד שלג, הוא ציין לעצמו. כבר חורף, הוא חשב תוך כדי שהשחיל את רגליו למכנסיים האדומים שלו, ולמגפיו הארוכים לאחר מכן.

ועכשיו, זמן לפעול.

גרמניה רכן מאחורי השיחים, שכבה דקה של שלג נחה עליהם, ושכבה קצת יותר עבה נחה על המדרכה. הוא ניסה להסתתר כשראה את דנמרק יוצא מביתו, ומדלג בהליכתו. הוא נראה שמח מהרגיל, אבל גרמניה התנער, ולא שאל.

שעה תספיק לו, והוא יודע שכשדנמרק הולך לפאב זה לוקח בדרך כלל חמש שעות, לפחות. אלא אם הוא הולך לנורווגיה, ואז זה ייקח פחות זמן, רוב הזמן יתבזבז על הנסיעה, ורק חלק קטן על ניסיון לתקשר עם הנורווגי האדיש. גרמניה התפלל שלא מדובר בביקור ידידותי לאחד מאחיו, כי אלו תמיד קצרים.

ברגע שדנמרק נעלם מזווית ראייתו, הוא ספר כמה שניות, וקפץ מאחורי השיחים אל סף הדלת. הוא לא יכול להרשות לעצמו לבזבז שם יותר מדי זמן.

הוא הוציא את המפתח הרזרבי ממתחת לשטיח ה"ברוכים הבאים!", ופתח את הדלת. בניסיון להיות שקט, הוא נכנס לבית, וסגר אחריו את הדלת. המסדרון נראה כרגיל, כמה מעילים תלויים על הווים, ששימשו בדרך כלל לאורחים, אבל לדנמרק כבר לא היו כל כך הרבה אורחים כמו פעם, אז הוא פשוט זרק עליהם מעילים שבהם השתמש במקום לתלות אותם בארון. גרמניה היסס מעט, אבל תלה את מעילו שלו שם, מערכת החימום עדיין פעלה (ביקור קצר? הוא מקווה שלא) והתחיל להיות לו חם. הוא עבר על פני הסלון, שהיה מסודר, ועלה במדרגות.

החדר השני משמאל היה חדרו של דנמרק, והדלת הייתה פתוחה לרווחה. הוא נכנס לחדר ובחן אותו. הפעם האחרונה בה היה בחדרו של דנמרק הייתה לפני זמן רב, והוא לא זכה להביט בו יותר מכמה שניות. המיטה הייתה מיטה קטנה בקצה החדר, ומצעים בצבע כחול שמיים היו פרוסים עליה, שמיכת הפוך הלבנה הייתה בקצה אחד של המיטה, אך זאת לא נראתה כל כך מבולגנת. בקצה השני של החדר הייתה ספרייה ושולחן, כמה ספרים שגרמנה זיהה, של סופרים דנים ידועים, ועל השולחן ניירת שציפה למצוא. עט כדורי נח ליד הניירת, והעובדה שהעמוד הראשון היה מלא סימנו לגרמניה שהניירת הייתה גמורה. ארון בצבע חום כהה, עם שלוש מגירות תחתונות, ניצב ליד הספרייה, וחוץ מזה, החדר היה די ריק, ומסודר בצורה מפתיעה. הוא לא ציפה מדנמרק להיות כל כך מסודר, חשב לעצמו כאשר הביט בעיון על השולחן, למרות שהבית שלו היה נקי.

הוא ניער את ראשו, ונאנח כאשר פנה לחטט במגירה שמתחת לשולחן. היא הייתה מלאה בעטים ובניירות, כמה כלי כתיבה אחרים, אבל לא בוקסר ורודים. המזל שלו נשאר זהה גם כאשר פתח את המגירות שמתחת למדפי הספרייה. שום דבר.

הוא ניגש לארון, ופתח אותו. כמה מדפים של חולצות בכל מיני גוונים, במדפים העליונים חולצות דקות וקצרות, באמצעיים ובתחתונים חולצות קצת יותר עבות, וכמה סוודרים שלא ראה את דנמרק לובש מעולם. על הקולבים נחו כמה מעילים ארוכים, רובם בצבע שחור, החלק האחר בצבע אפור ולבן. במגירות הוא מצא את ההלבשה התחתונה של דנמרק, והוא נאלץ לרכון ולבדוק את כל המגירה. מי יודע? אולי דנמרק דחף את הבוקסר לשם?

זה היה מביך, לחטט ב... הלבשה התחתונה של השכן שלו, דברים שהשכן שלו לבש ועדיין לובש. מאוד מביך, במחשבה שנייה. וכל זה לחינם, כי הבוקסר שלו אפילו לא היו שם.

הוא סגר את המגירה, ולפני שקם, שם לב שהיו כמה דברים מתחת למיטה.

זה לא היה מפליא אם דנמרק כל כך מסודר, אבל יש לו עולם שלם מתחת למיטה שלו, אז זה הגיוני לבדוק.

מתחת למיטה של דנמרק בהחלט היה עולם אחר, או שעליו לומר, חיים אחרים? הוא היה יכול להישבע שהרגיש משהו זז שם, ולעיתים הוציא בגדים ספוגים בדם יבש מתקופה ישנה יותר, או צעצועי ילדים שבורים ומעוותים. היה שם ספר של האנס כריסטיאן אנדרסן, אבל הדיו נמרח על כל העמודים, אז הוא לא היה יכול לנחש איזה ספר, זה נראה כמו אחד מהרומנים הארוכים שלו, בכל אופן.

"אני לא יודע אם אני אצא מפה בחיים," הוא ילל לעצמו בצורה מאוד לא אופיינית לו, כאשר עכביש נשך אותו, והוא הרג את זה עם הספר של האנס כריסטיאן אנדרסן. "לפחות הספר שימושי...".

העכביש היה גדול, הוא הרשה לעצמו להגזים ולדמיין שאפילו באוסטרליה אין עכבישים כאלו, ואז נאנח, והמשיך לחפש.

לאחר שהוא פינה חצי מהדברים ששכבו מתחת למיטה, הוא הצליח לראות משהו ורדרד בפינה הרחוקה של המיטה. הוא מיהר לשלוח את ידו, בזהירות, כי העכבישים עדיין היו שם, ומשך את הבוקסר משם.

"אהא!" הוא לא היה יכול לתאר את גודל השמחה שחש כאשר ראה את הבוקסר, גם אם היו עליהם מושבת עכבישים ענקיים יותר מעכבישים אוסטרליים, ואולי גם ארסיים. גרמניה רק דאג להוריד את הנעל שלו, ולהרוג את כולם.

לאחר מכן, הוא זרק את העכבישים מהחלון, דחס את כל החפצים מתחת למיטה, וסידר אחריו כדי שלא יהיו שום עקבות לכך שהוא היה שם.

"עכשיו אני אכבס אותם, ואז איטליה לא יידע על זה לעולם!" גרמניה אמר לעצמו כאשר נעל את הדלת אחריו.

דנמרק דלג תוך כדי הליכתו, והדרך לביתו של השכן שלו נדמתה קצרה למדי. מדי פעם הוא הסתובב על רגל אחד, ופצח בריקוד מוזר באמצע הרחוב, גורם לכמה מתושבי גרמניה להרים גבה. הוא שמח להיות בחוץ, ורחוק משבדיה.

הוא הגיע לביתו של גרמניה, ודפק על הדלת באיטיות. מתוך הבית נשמעו קולות, ואפו תפס את הריח של פסטה.

"והה~ דנמרק!" איטליה היה זה שפתח את הדלת. "מה אתה עושה פה?".

הקול של איטליה היה ידידותי, והוא נראה מספיק תמים לדעתו של דנמרק כדי שיוכל לעבוד עליו.

"הא, גרמניה נמצא פה?".

"הממ... לא! דויטסו יצא! הגעתי אחרי שהוא יצא, וחיכיתי לו, אבל הוא לא בא, ונהייתי רעב, אז החלטתי להכין פסטה!" איטליה מסר יותר מידע מהנחוץ.

"או, זה טוב. התכוונתי ל... תת לגרמניה מתנה! אבל זה סוד, אז אתה לא יכול לגלות לו!".

איטליה פקח את עיניו לרווחה, ואז הנהן לאישור. הוא נתן לדנמרק להיכנס למסדרון, והוביל אותו לסלון בגווני החום (נקניקייה?) של גרמניה.

"אני חושב שאשאיר לו את המתנה בחדר, ואתן לו למצוא אותה..." דנמרק ניסה לרמוז לאיטליה.

"אהה? כמו חפש את המטמון?" איטליה רק נתן לראשו ליפול לצד ימין, לא מבין את הרמז.

"יא, יא, בדיוק! אני בטוח שגרמניה יהנה מזה!" דנמרק חייך חיוך מזוייף, ונאנח. זה בהחלט קשה.

"אוקיי! רגע... אתה רוצה לאכול פסטה קודם?".

"ל... לא, זה בסדר, אכלתי בבית...".

"אבל יש כל כך הרבה! וזה טעים! הנה, אני אשים לך בצלחת!".

איטליה נעלם למטבח, ודנמרק יכול היה להריח את הפסטה ורוטב העגבניות בבירור כאשר שמע את המכסים מונחים על השיש בחדר השני.

הוא נכנס למטבח באיטיות, אחרי איטליה, וראה את זה עומד באמצע הבלגן. איטליה החזיק מחבת מלאה ברוטב עגבניות, ושפך מעט ממנו על צלחות שהיו גדושות בפסטה. מסביבו, המטבח היה מלוכלך. דנמרק זכר איך המטבח של גרמניה נראה, המטבח הזה היה נקי אפילו במסיבת ההלאווין. כעת, השיש היה מלא בקמח, ובצק דביק בקצוות, על הרצפה טיפות של עגבניות בצבע בהיר. על הכיסא אבקה לבנה, כנראה מלח, הייתה מפוזרת, ובכיור שכנה ערימת כלים שגובהה התנוסס למטר טוב אחד לפחות. דנמרק הרגיש קצת רע בשביל גרמניה. אחר כך הוא הרגיש רע בגלל הבלגן, הוא לא אוהב בלגן.

"והה~ הנה!" איטליה דחף לידיו צלחת פסטה עם מזלג. הוא בעצמו התיישב על אחד הכיסאות, ואכל מהצלחת השנייה.

דנמרק העדיף לעמוד, רחוק מהרוטב שנשפך על הרצפה, כי הנעליים שלו יקרות לו מבחינת סנטימנטלית, חנות שהייתה בקצה קופנהגן, אבל נסגרה לפני חמישים שנה. הבגדים שלהם היו איכותיים, והנעליים לא פחות, למעשה, המעיל האהוב עליו נקנה שם, והוא משתמש בו זמן רב.

לאחר עשר דקות של אכילה בעמידה וניסיון לא ללכלך את המטבח עוד יותר, וקשקושים בלתי נפסקים מצד איטליה, דנמרק ניסה למצוא זווית בה יוכל להניח את הצלחת בכיור בלי שתיפול. איטליה הצליח לעקוף אותו כשזה עמד מול הערימה וחשב, ובאופן מקצועי הניח את הסיר על צידו, ואת הצלחת בתוך הסיר.

וכל הערימה מתנדנדת.

אולי זה הזמן לעשות כלים?

באנחה, הוא גרר את רגליו, רק על האריחים שהיו נקיים, כמובן, וניגש לערימה. הוא התחיל לשטוף את הכלים, ואחר כך להחזירם למקומם, מכיוון שהשיש היה מלוכלך. ולאחר מכן, הוא ניקה גם את השיש, ולנקות את הכיסאות והשולחן. וגם את הרצפה, כי זה נראה מוזר ככה.

כשהוא יצא מהמטבח המבריק עבר כבר זמן רב. איטליה ישב בסלון וצפה בתכניות טלוויזיה בגרמנית, אז הוא הרשה לעצמו לחמוק לקומה העליונה, לחדר של גרמניה.

על המיטה של גרמניה נחר בקולי קולות פרוסיה אחד, שבמקרה התכרבל עם הגרזן שלו.

"בשם אודין, אני מקלל אותך, פרוסיה, לא... מזרח גרמניה! אני אשלח אותך למנזר שלא תומך באלכוהול למשך מאה שנים!" דנמרק ניסה לחשוב על הקללה הכי גרועה לפרוסיה, והוא הצליח להיות די יצירתי. "אני אקח אותך לפאב, ואתלה אותך בכלוב מעל בריכת בירה, ואני אתן לנורווגיה, לא, שבדיה, לבלוע את המפתח! אני... היי, אני תוהה למה הם תמיד אומרים שאני לא כל כך חכם, אני חושב שזה נשמע חכם!".

הוא נסחף יותר מדי, עד שלא שם לב כי עברו כמה דקות רק במחשבה על כמה יצירתי וחכם הוא.

"לעזאזל, אני צריך לפעול מהר... מה נעשה? מה נעשה?" דנמרק הביט בחדר במהירות ובחרדתיות. הוא הבחין בבקבוק בירה שנשארה בו מעט בירה בקצה החדר. "אהא, בירה! הבעיה והפתרון לכל שאלות העולם!".

זה היה קרלסברג, והוא הרגיש קצת רע לבזבז בירה כל כך איכותית, אבל... המטרה מקדשת את האמצעים. הוא פתח את פיו של פרוסיה בעדינות, וטפטף לתוכו מעט בירה. פרוסיה הגיב במהירות, התגלגל על גבו באושר, ונתן לגרזן כמעט ליפול על הרצפה ברעש גדול, אבל דנמרק מהיר תגובה.

"דויטסו!!! והה~ הכנתי לך פסטההה!" הוא שמע את הקול של איטליה מהקומה התחתונה, ומיהר אל החלון הפתוח. הוא קפץ על אדן החלון, והתכונן לקפוץ ממנו, אך לא לפני שהעיף מבט אל פרוסיה שחרחר בשמחה מתוך שינה. "אתה... חכה עד לפעם הבאה שניפגש, עוד תשלם על בזבוז הבירה הזאת!".

הוא הצליח לנחות נחיתה יחסית רכה, בזכות השלג, שגם עמעם את קולות הריצה שלו.

"וה~ דויטסו, בוא לטעום מהפסטה שלי!" איטליה חייך אל גרמניה וכמעט קפץ עליו.

"אל תגיד לי שבשלת אצלי פסטה... אוי, לא!" גרמניה החוויר ורץ למטבח. הוא הופתע לראות אותו מסודר.

"אהה? הוא לא היה ככה מקודם..." איטליה גרד את ראשו. "בכל מקרה, דויטסו, החלטתי שנקדים את מסיבת הפיג'מות, ונעשה אותה... עכשיו!".

"מה?!".

"היי, איגי!".

"כמה פעמים אמרתי לך לא לקרוא לי ככה! אתה לא אמריקה! ומה אתה רוצה? אתה מפריע לי בשעת תה המנחה...".

"נכון שהפגישה הבאה אצלך?".

"אני פוחד לענות על זה, אבל כן, דנמרק, אני די בטוח ששלחתי לך את ההזמנה...".

"רק בדקתי, תמיד עדיף להיות בטוח!".

"אוקיי... יש עוד משהו, או שהתקשרת רק כדי לבדוק?".

"יש לי את הפתרון לכל בעיות העולם, דבר שיוביל לשלום העולמי!".

"בחיי, הלכת להסתמם עם הולנד? תגיד לי שלא הלכת להסתמם עם הולנד, מה רע בלהסתובב עם בלגיה, היא פחות מסוממת מהולנד, ידעתי שהוא מדבק. ברגע שאתה מתחיל לעשן איתו, אתה גם מסתמם איתו, נכון? אני ראיתי אותך בפגישה אצל יפן, אתם עישנתם מאחורי המחסן, בטח גם הסתממתם... ".

"לא, בירה! בירה תפתור את כל הבעיות העולמיות!".

"טו... טו...".

"אנגליה...?".

A/N: זה היה כל כך ארוך, וכמעט מתתי! כלומר, נגמר לי השוונג בחלק של גרמניה, אבל, המשכתי D:

דנמרק כל כך אדיר, אבל לפעמים לא מובן, כדי להסביר אותו-

1. אודין - אל ממש מגניב מהמיתולוגיה הנורדית.

2. קרלסברג - בירה דנית (האהא), והקוראים המאוד חכמים שלי בטוח מבינים עכשיו למה זה בזבוז D:

בכל מקרה, אולי יהיה סיפור המשך של נקמתו של דנמרק בפרוסיה, צ'או פור נאו! אני אחזור לתנומת החורף שלי, עד הטאוני D: