המשימה הסודית

ויתור זכויות יוצרים: אנד'ר וכל דמויותיו למיניהן שייכות ליוקיטו איאטסוג'י, ואין לי בעלות על שום דבר.

"אוקיי, משימה מספר אחת יוצאת לדרך!" צעקה נערה, שמשקפי טייסים זולות הסתירו את עיניה. היא ניסתה להסיר אותם בתנועה חלקה, אבל הפוני הפריע.

"האם אתם צריכים תקצור, או שנוכל להכין את הכלים הדרושים?".

"מה... משימה... תקצור? את פשוט אמרת לנו לבוא לכיתה...?" קוייצ'י אמר עם הבעה מבולבלת.

"אוקיי, בעייתי. חשבתי שאתם כבר מעודכנים..." היא נאנחה והביטה על הקבוצה שעמדה מולה. "אני אומר לכם את התפקידים והזמנים המדויקים, אסור לכם לטעות בשום פנים ואופן. אם תטעו- חברה שלי תאתר אתכם, ותבאו לביקור עם לי אנפליד!".

"לי אנפילד...?" מיי הטתה את ראשה ימינה. "מה זה?".

"שוש! אל תפריעו לי!" הנערה הניחה את משקפי הטייסים הזולות על קצה אפה, ושלפה מקל משום מקום.

"קוייצ'י-קון, אתה צריך לעמוד בכניסה ולשמור.".

"למה אני? ואנחנו מכירים רק שעתיים, מה הקטע עם הקון?!".

"כי אתה גב... אה, תקח את טשיגאווארה איתך, בעצם...".

"אה?!".

קוייצ'י וטשיגאווארה עמדו ליד דלת הספרייה הציבורית, והם משכו יותר מדי תשומת לב. הם לא אמורים לשמור על הכניסה? איך זה אפשרי בכלל, לאור יום, כשהספרייה פתוחה?!

"מיי-צ'אאאאן! את צריכה לבקש מהספרנית  את הארי פוטר השמיני. אל תשכחי- לא לסגת, תתעקשי שזה קיים, לא משנה מה!".

"הארי פו-טר...?".

"אני רוצה את הארי פו... פוטר..." מיי ניגשה לספרנית הראשית.

"הא, כמה נחמד לראות שיש עוד ילדים בגילך שקוראים!" הספרנית הייתה מאושרת. "ועוד הארי פוטר!" היא ממש התמוגגה. "איזה מהם?".

"שמונה.".

"מ...מה?" הספרנית הביטה עליה בצורה מוזרה. "קראת את הסדרה בכלל?".

"לא.".

"אז אולי תתחילי בראשון?".

"לא. שמונה.".

"אקאזאווה-צ'אן, התפקיד שלך מאוד חשוב! אם לא תבצעי אותו, כל התוכנית תיפול! את צריכה לעמוד מול שאר צוות הספרייה ולהסיח את דעתם!".

"ואיך אני אמורה לעשות את זה בדיוק?".

"אני יודעת? תעשי להם ג'אגלינג, או שתעשי סלטות, או עמידת ראש, או עמידת ידיים... תהיה יצירתית! את יכולה להיות יצירתית! את הכי חכמה פה מבין כולנו, ובכן, אם לא מחשיבים אותי...".

"אם את אומרת...".

אקאזאווה עמדה באמצע הספרייה, לובשת תלבושת של ליצן, ועושה גלגלונים לקדימה ואחורה. תוך כדי, היא התנגשה בכמה מדפים, הפילה המון ספרים, וגם מחשבים, וגרמה לכאוס כללי בספרייה.

במחלקת המבוגרים הייתה אנדרלמוסיה ענקית, הספרניות ניסו בניסיון כושל ונואש, להפסיק את הילדה הלבושה בבגדי קרקס נודד חסר תקציב, ואת הצרחות של הילדים הקטנים שבאו לשעת הקראת סיפור, ולא ממש הצליחו לעבור.

"ולתפקיד המרכזי ביותר, של יו-צ'אן, כמובן.".

"הא??? למה יו-צ'אן? קוראים לי יויה, ואני לא בטוח שאני נוח עם עם הכינוי הזה...".

"למה? אתה כזה חמוד! ויויה זה כזה שם של בנים, אז אי אפשר להוסיף לזה צ'אן, אז מקצרים ליו ואז יו יכול להיות גם של בנות! ואז לזה אפשר להוסיף צ'אן... בכל מקרה, אתה תהיה במדור הנוער ו... תלבש חצאית!".

"מה?!?!".

"אני לא רוצה לעשות את זה..." יויה עמד בקצה מדור הנוער, משתדל שלהתרחק מהאנשים, כמעט נכנס למדור הילדים. אבל זה לא עזר. כל הנשים שהובילו את ילדיהם הקטנים בדרך למדור הילדים קלטו אותו, והן פשוט נמסו ממנו. או ממנה.

הן צבטו את לחיו, והתייחסו אליו כאילו הוא בת, והוא ממש לא מרוצה מזה.

חוץ מזה, החצאית הזאת הייתה קצרה מאוד, והייתה תחושה אווירית למדי מלמטה.

הוא מתחרט על זה שהוא בא היום לבית הספר, הייתה לו תחושה שמשהו רע יקרה. למה הוא לא היה יכול להישאר בבית?

הנערה עם משקפי הטייסים הזולים רצה מפתחה של הספרייה בעודה מנופפת בספר, וידה המחזיקה בספר מורמת אל על.

"כן!!! הצלחתי! השגתי את ספיידרוויק המדריך המלא לפיות!".

A/N: הפעם לא על הטאליה, אלא אנד'ר. סורי לכל קוראי ההטאליה (:

לי אנפילד זה רובה, ואני מניחה שעשיתי רפרנס סמוי לאוטובוס הקסמים, למי ששם לב :P.