תקועים באחוזה עם סטיבי

ויתור זכויות יוצרים: הטאליה שייכת להימארויה הידקאז - סאמה(Himaruya Hidekaz), אין לי בעלות על שום דבר. הטאוני/HetaOni/ AoOni זהו משחק מעריצים, ואין לי כל בעלות עליו.

A/N: אזהרה מראש, בפאנפיק זה ראשים עלולים להתנתק מהראש ולהתחיל לרקוד פלמנקו עם גילבירד על הרצפה. או, במילים אחרות, אנשים מתים פה לייב, באופן די אכזרי. על אחריותיכם.

רומאנו הילך באיטיות בחדר. צ'יגי, ה...דבר הזה! הדבר האפור הזה הופיע משום מקום!

הוא עשה מה שהוא הכי טוב בו – לברוח. זה לא כאילו שהוא מפחד, אבל לאמריקה, יפן ורוסיה יש הרבה יותר סיכויים מלו. אמריקה הוא ממזר, אבל ממזר חזק, וליפן יש חרב (!), ורוסיה... איכשהו, מסתבר שהמוט שהוא נושא איתו הוא בעצם נדן, ויש לו חרב. ואם זה לא יעבוד, הוא תמיד יכול להפחיד את המפלצת ה... זאת עם המבט ה...זה שלו.

לא, הוא לא מפחד. זה בלתי אפשרי שרומאנו, דרום איטליה, יפח—

"אההה!" צעקה נשית נפלטה מפיו כאשר הוא דרך על משהו.

הוא עצם את עיניו, והרים את רגלו, צועד לאחור. כשפקח את עיניו, הוא התחלחל למראה הדם שהציף את הרצפה.

"צ'י... צ'יגי," הוא רק יכול היה לומר.

למרגלות רגליו נחה גופה, הבגדים שלבשה היו אדומים לגמרי, וחלקם היה קרוע, חושפים עור בהיר, חיוור.

לא ונציאנו, זאת המחשבה הראשונה שעלתה למוחו, והוא רכן מעט לכיוונה של הגופה. בידיים רועדות, הוא הפך את הגופה על גבה.

השיער בצבע פלטינה, כמעט לבן, תווי פנים מוכרות, והעיניים האדומות, שהיו פקוחות לרווחה.

"ממזר אוכל תפוחי אדמה..." רומאנו לא ידע למה הוא אפילו מנסה. פרוסיה מת.

הוא מיהר להזיז את ידיו מפרוסיה, וראה שכעת הן מלוכלכות בדם.

"הדם של פרוסיה." הוא אמר בקול, ובגועל ניגב את ידיו על הרצפה. כאשר זה לא עבד, הוא הוריד את הג'קט היקר שלו, וניגב בו את ידיו.

הוא לא שונא את פרוסיה, לא לגמרי, אז הוא כיסה בעדינות את פניו של המת עם הג'קט, שכעת היה מוכתם בדם.

רומאנו לא היה הבנאדם הכי דתי או יצירתי בעולם, זה התפקיד של איטליה, אז זה היה מביך בשבילו, אבל הוא ידע שהוא חייב, ובאנחה, הוא התחיל לדבר.

"אני יודע שלא אני אמור לומר את זה, אוכל תפוחי אדמה, בוא נעמיד פנים שאני גרמניה או משהו כזה, טוב?" הוא ניסה להיזכר בדברים שבדרך כלל אומרים בטקסים כאלו. "היית מגניב, אני יודע שזה מה שאתה רוצה שיאמרו, אז היית האדם הכי מגניב בכל העולם. והיית אח טוב, כנראה, ו... צ'יגי, מה אומרים על בנאדם שמת? לא אמורים לזכור רק את כל הדברים הטובים?".

הוא גירד בראשו, והמשיך. "פרוסיה, אנחנו נתגעגע אלייך...".

בדמיונו, הוא ראה את הפרצוף הקשוח של גרמניה מתרכך, והוא בוכה. זה תמיד נדמה שגרמניה חזק כל כך, או שלא אכפת לו מפרוסיה ממש, אבל עכשיו... כל כך הרבה דברים השתנו מאז שהוא נכנס לאחוזה הזאת.

הוא יהיה זה שיאמר. זה קפץ לראשו, פתאום, והוא היה מבועת. המחשבה הזאת איומה מדי, והוא לא רוצה להיות זה שימסור לגרמניה את החדשות הנוראיות. לא מגיע לו, או לפרוסיה, שהוא זה שיחזה ויצטרך לדווח. וגם להוכיח.

כן, גרמניה לא יאמין בכזאת קלות.

הידיים שלו רעדו בצורה מוגזמת, אבל הוא הכריח את עצמו לתלוש קצוות שיער לבן, והוא צחק ובכה בו זמנית על העדינות. פרוסיה כבר מת, מה זה משנה? במשיכה אחרונה, הוא תלש אותה, ליפף אותה סביב אצבעו, ודחף אותה לכיסו הקדמי במכנס.

זהו. הוא קלט באותה הרגע שהוא עצר את נשימתו עוד מהטקס הקטן שערך לפרוסיה, והרשה לעצמו לשאוף אוויר.

רומאנו יצא מהחדר, וסגר אחריו את הדלת. במחשבה שנייה, הוא נעל אותה בעזרת אחד משני המפתחות שהיו בכיסו האחורי. הוא מעדיף לחכות לרגע הנכון כדי לספר לגרמניה, ושלא תקרה טעות מצערת בדרך. צ'יגי, למה הוא כל כך מתחשב?

הוא נאנח לעצמו, והסתובב.

"בוהאהאה!!!" הוא צרח שוב, בפעם השנייה באותו היום. יותר מדי פעמים לצעקה הנשית שלו.

ה... חייזר ה...אפור עמד מולו, והתקרב אליו באיטיות.

"צ'יגי! ממזר שכמותך! תתרחק ממני!" רומאנו נפנף במפתח שהחזיק כאילו היה זה פגיון מורעל.

לא, לא עבד.

"אהה! ספרד-ממזר, בוא להציל אותי מיד!".

גם זה לא עבד.

החייזר הרים את ידו, ורומאנו הרגיש גל של אנרגיה עובר, מותיר בעצמותיו תחושה מוזר. כל גופו התחיל לכאוב.

החייזר התקרב אליו עוד מעט, באיטיות הכואבת כל כך, והפעם רומאנו לא היה יכול לסבול את זה. הוא נפל, והתקפל על הרצפה בכאב.

בעיניים הכהות-אטומות של החייזר היה רק שחור, אבל רומאנו היה יכול להישבע שאיזשהו רגש של אכזריות מנצנץ שם.

הוא גם הרגיש איך החייזר בועט בו בבטנו, שוב ושוב, מרסק את העצמות שלו. לפחות כך זה הרגיש. הוא ירק דם, וגרונו שרף מהכאב ומצעקות ההתנגדות החלשות שלו. השוק המם אותו, משאיר אותו נתון לחסדיה של המפלצת האכזרית, מכיוון שאף פעם לא הוכה. ספרד תמיד היה שם כדי להגן עליו, או לחטוף את המכות בשבילו.

הראייה של רומאנו היטשטשה, ונקודות שחורות התחילו להיכנס לשדה ראייתו. רגע אחד, הוא לא הרגיש יותר את הכאב, הוא הרגיש שזהו, הוא הולך למות פה, בדיוק כמו שפרוסיה שוכב מת בחדר הסמוך.

"אי...איטליה, אני... מצטער..." הוא אמר, ונזכר בתחושת ההקלה כשראה שפרוסיה היה זה שמת, ולא אחיו. הוא העלה בדמיונו את פרצופו של ונציאנו שמח. אבל, התמונה הייתה שגויה, הפרצוף של ונציאנו היה המום, העיניים התמימות שלו התרחבו.

"לא... לא... אתה לא יכול למות!" איטליה בכה, הוא ניער את רומאנו, שהרגיש שלו עכשיו. הכאב התנדף, וכרגיל, הוא היה עצלן מדי לקום. "בבקשה... אני לא רוצה שתמות... זאת... אשמתי...".

המילים האחרונות של איטליה היו חנוקות, והוא לא הבין אותן.

לא, אתה לא יכול למות. רומאנו חשב, בקושי. בשביל איטליה...

הכאב התעמעם, זה לא היה גרוע כמו קודם. רומאנו עשה מאמץ קטן, ונשך את רגלו של החייזר. החייזר לא פלט שום קול, אך נסוג לאחור. זה הספיק בשביל להחזיר את רוחו של רומאנו, והוא הרים את עצמו מהרצפה, בקושי, זוחל על ברכיו, בעזרת ידו, אל כיוון החייזר.

"הא, עכשיו נראה אותך, ממזר!" רומאנו ניסה לחייך חיוך מפחיד, אבל הרגיש את הדם זולג מפיו על סנטרו, והורס את החליפה שלו.

הוא כבר ויתר על הג'קט שלו, ועכשיו הוא מלכלך גם את החליפה שלו? צ'יגי, הוא יראה לחייזר מי זה רומאנו, ולמה המאפיה איטלקית.

"איטליה, הכול בסדר? אתה פצוע?" גרמניה שאל בדאגה, והביט אל איטליה, שהשתעל בחוזקה במשך כמה דקות.

"כן, אני בסדר, אני לא פצוע, פשוט... לרגע, היה קשה לי לנשום..." איטליה התיישב, והניח את ידו על ליבו, שפעם בדאגה. משהו לא טוב קורה עכשיו לרומאנו.

איזה שם מקורי לפרק (: בכל מקרה, ממש נהניתי לכתוב את הפרק הזה, רומאנו הוא פשוט דמות שכיף לכתוב אותה!

אני עלולה לצאת להפסקות עם הפאנפיק הזה מדי פעם, היות ונטשתי פאנפיק אחר של דנמרק לטובת זה, ואני מרגישה שדנמרק לא מקבל מספיק אהבה :(.

		הפרק הבא